יואל מוסקוביץ, מקיבוץ כרם שלום, שחבריו פונו אחרי מתקפת הטרור, מגיע מדי יום לעבוד בלול: "ברגע שהתאפשר חזרנו. חייבים לעבוד, כי צריך לעמוד בהתחייבויות. חברי הקיבוץ עוד לא חזרו, אבל הלול עובד"
"הלולים חזרו לפעילות, הקיבוץ קצת פחות. אני נוסע מהצפון לקיבוץ מדי יום, כי אי אפשר לישון בקיבוץ. אי אפשר לעצור את העבודה בלול. יש אפרוחים שהוזמנו ולהקות שצריך לשווק. גם כשהיה פה ירי, עבדנו בלולים. היו פה חיילים, היו רגעים שרצנו מהלול למקלחות, או רצנו בין הלולים, כי היו אזעקות וירי רקטות", מספר לנו הלולן יואל מוסקוביץ מכרם שלום שבעוטף עזה.
כרם שלום הוא אחד היישובים שחווה את מתקפת הטרור הרצחנית של ה-7 באוקטובר, כאשר השכם בבוקר פשטה חולייה של כ-20 מחבלים על הקיבוץ בניסיון לבצע בו טבח וחטיפת אזרחים, כחלק ממתקפת הפתע על ישראל.
בקרב הירואי שניהלו מולם חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ יחד עם 6 חיילים, הצליחו להדוף אותם ומנעו את הטבח ביישוב. מסוק קרב שהוזעק תקף כ-50 מחבלים נוספים שחדרו לקיבוץ והרג את רובם. שניים מחברי כיתת הכוננות, משה ידידיה רזיאל (רוזנברג) וישראל עמיחי וייצן, נהרגו בקרב. עמיחי שינדלר נפצע ואיבד את ידו בפשיטת מחבלים על ביתו בכרם שלום.
תושבי היישוב פונו לאילת. לאחר כחודש, סוכם כי תושבי הקיבוץ יגורו בכפר הסטודנטים באשלים שברמת הנגב כפתרון ביניים. עם זאת, משק החי לא יכול היה להיות מושבת.
"יש לנו כמה לולים שהחזרנו לפעילות, גם בכרם שלום, גם בכרמיה, גם בגברעם, שנסגרו בגלל המלחמה. בלול בכרמיה, בתחילת המלחמה, היו מאתיים אלף פטמים. סגרו את הכביש, לא נתנו לנו להיכנס. אחד הטנקים שם פגע לי בעמוד חשמל ועשה קצר. אחרי ארבעה ימים שהלולים היו בלי חשמל, הגענו וגילינו שכבר לא היה מה לגדל".
"זה קרה ממש בתחילת המלחמה. לאט לאט, ברגע שאפשרו לנו, החזרנו את הלול לעבודה", מספר יואל.
בינתיים אין פיצויים
"בינתיים לא קיבלנו אף פיצוי, אם אנחנו אמורים לקבל, את זה אני יכול לבדוק", מתייחס יואל לאחת הסוגיות הכואבות אצל ציבור החקלאים בכלל והלולנים בפרט. "אחרי שלוש פעמים של נפילות רקטות במשך השלוש שנים האחרונות בכרם שלום, עדיין לא קיבלנו פיצוי על הנפילה מלפני שלוש שנים".
בסך הכול, יואל חולש על תשע מבני לולים, עם גידולים שגודלם משתנה, אך עומדים לעיתים עד לכ-230,000 פטמים. החיילים נמצאים בכרם שלום, התושבים פחות. לעת עתה, לא נתן להתגורר בקיבוץ ומי שנמצאים בו הם בעלי תפקידים הכרחיים. יואל עצמו מגיע מדי יום מקיסריה, מטפל בלולים וחוזר באותו יום למקום אליו פונה.
"אי אפשר כרגע לישון או לגור ביישוב עצמו. בזיקים החזירו חלק מהתושבים לפני חודש, אבל מעט מאוד חזרו. אצלנו, בכרם שלום, רק שלושים אחוז חזרו ליישוב בעיקר פנסיונרים וכאלה, משפחות עם ילדים לא יכולות לחזור. עדיין יש אזעקות וירי רקטות מעזה. אתמול הייתה נפילה בזיקים. אזעקות יש פה כמעט כל יום. הייתה תקופה יותר שקטה, אבל בשבועיים האחרונים זה חזר".
אצל יואל, כמו אצל חקלאים רבים בעוטף, לא הייתה מחשבה לעזוב עד יעבור זעם: "לא חשבתי על בואו נחזור לכאן כשיהיה בטוח. יש לנו אפרוחים שמוזמנים. יש עסק שצריך לעבוד. צריך להכניס את האפרוחים ללולי הגידול, אי אפשר לעצור הכל. ברגע שאישרו לנו, חזרנו לעבוד, לא הייתה לנו אופציה אחרת, כי אנחנו משלמים על זה ביוקר ואף אחד לא מפצה".
בעוטף עזה ובקו העימות שוררת אי וודאות גדולה: "אף אחד לא יודע מה יהיה. זו לא הפעם ראשונה שיש כאן מלחמה, אבל הפעם הראשונה שאנחנו חווים מלחמה כזו ארוכה. היו פה הרבה מבצעים באזור הזה, וזה חלק משגרת החיים כאן, כבר אין מה לעשות".
יואל, בן 40, עובד מזה ארבע עשרה שנה בענף הלול. הוא נולד בזיקים, כנער עבד בגידולי שדה. "אנחנו חיים במציאות הזו של ירי רקטות למעלה מ-20 שנה, משנת 2001. כמובן, אז אלה היו רקטות צינור, שעשו בעיקר רעש. לא חשבנו שזה יהפוך למציאות חיים פה באזור. אבל העבודה נמשכת. אנחנו לא עוצרים, אי אפשר לעצור את החקלאות ומי שיכול חוזר".
בעיות הביטחון בכרם שלום היו עוד מהקמתו
כרם שלום הוא קיבוץ סמוך-גדר בחולות חלוצה, השייך למועצה אזורית אשכול ומשתייך לקיבוץ הארצי. הקיבוץ נקרא בשמו בשל מיקומו בקרבת הגבול ישראל–מצרים ותמיכת מתיישביו בכינון שלום באזור. היישוב כרם שלום נמצא סמוך למעבר כרם שלום לכיוון רפיח הקרובה, המשמשת מעבר גבול שבין רצועת עזה למצרים, והוא היישוב המערבי ביותר במדינת ישראל.
בשמו הראשוני, המקורי, כפי שמופיע במפות מימי המנדט, נקרא המקום "כרם אבו סאלֶם". בשנת 1956 הוקמה במקום היאחזות נח"ל שנקראה "כרם אבשלום", הד לשם הקודם, על שמו של אבשלום פיינברג שנפל לא הרחק משם.
ההיאחזות הוקמה ב-13 ביוני 1956 על ידי גרעינים של הצופים הדתיים, בני עקיבא ונוער עולה משדה אליהו. בספטמבר 1956, מספר חודשים לאחר העלייה לקרקע, התקיים טקס היאחזות רשמי במקום, בנוכחות אלוף הפיקוד והרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי, ובו גם שונה השם מכרם אבשלום לכרם שלום, אם כי השם 'כרם אבשלום' המשיך להיות בשימוש גם בשנים הבאות.
בהמשך החזיקו את ההיאחזות בסבב גרעינים של הקיבוץ הדתי, תנועת המושבים והקיבוץ הארצי. החל מנובמבר 1957 הוחזק המקום באופן קבוע על ידי גרעינים של הקיבוץ הארצי.
המצרים תכננו לכבוש, העזתים ירו, הממשלה סירבה למגן
בעיות הביטחון של כרם שלום אינן חדשות: ההיאחזות סבלה מראשיתה מיריות ממוצבים מתוך רצועת עזה. היא אף הייתה היעד של תוכנית מצרית לכיבוש המקום, תוכנית שסוכלה על ידי מלחמת סיני.
בשנת 1959 הוארך כביש 232 והגיע עד להיאחזות. על פי התוכנית, היה אמור היישוב להתאזרח בשנת 1960, אולם הדבר לא יצא אל הפועל. במהלך מלחמת ששת הימים הופגזה ההיאחזות במשך כ-24 שעות, ללא נפגעים בנפש. לבסוף, ב-1968 היא אוזרחה.
הקיבוץ עבר לנקודת הקבע שלו בשנת 1971. המתיישבים הראשונים היו גרעין ילדי תנובה (גיל"ת), בני קיבוצים של השומר הצעיר אשר ניסו לשחזר את הקיבוץ האידאולוגי של ראשית ההתיישבות. שנה לאחר האזרוח נקלט גרעין נוסף של בני קיבוצים (גרעין לביא) ובשנים שלאחר מכן שני גרעינים של נוער עירוני, שלא היו חברי תנועת נוער – הגרעינים שלום ואבשלום. שני הגרעינים הללו התפרסמו לימים כחממה של מובילי תרבות.
בשנות השבעים נודע כרם שלום, על ארבעת גרעיניו, כמעוז של אידאולוגיה שמאלנית ויונית, וחברי הקיבוץ הובילו הפגנות, אירועים ועצומות – בין היתר כנגד ההתנחלויות ברצועת עזה ובצפון סיני.
בשנת 1995 התפרק הקיבוץ לאחר שנקלע למשבר חברתי וכלכלי אשר בעקבותיו מרבית חבריו עזבו אותו. מספר חברים נשארו לגור במקום ואליהם הצטרפו במשך הזמן עולים חדשים מחבר המדינות.
הקיבוץ במתכונתו הנוכחית הוקם בשנת 2001 במסגרת תוכנית לשיקומו. במסגרת התוכנית נחתם חוזה בין הקיבוץ הארצי, קיבוץ ניר יצחק השכן והאגודה השיתופית כרם שלום (הגוף הכלכלי של היישוב). על פי ההסכם, ניר יצחק, קיבוץ חזק כלכלית וחברתית, לקח על עצמו את שיקום הקהילה והמשק בכרם שלום, וקבל למשך חמש שנים את ניהול השלחין של הקיבוץ. הקיבוץ הצליח להשתקם וקלט חברים חדשים.
בסוף 2005 הוקם בסמוך לקיבוץ, לאחר פינוי רצועת עזה, מסוף גדול למעבר סחורות לעזה במעבר כרם שלום, המאפשר מעבר מטען מישראל לרצועת עזה ולמצרים, ולהפך.
בתחילת 2012 היו בקיבוץ 27 חברים, 17 מועמדים ו-17 צעירים לפני ובמהלך שירות צבאי. בעקבות המספר המועט של התושבים, הקיבוץ נכנס לרשימת היישובים בתת-אכלוס של משרד החקלאות, מפני שפחות ממחצית מהקיבולת שלו הייתה מאוכלסת. הקיבוץ ביקש לנסות ולמשוך תושבים חדשים, אך הממשלה סירבה לסייע במיגון הבתים שמיועדים לקליטה של חברים חדשים, כ-20 בתים שנועדו לקלוט כ-80 חברי חדשים, והקיבוץ נתקל בקשיים בגיוס תושבים חדשים בגלל קרבתו לעזה.
מציאות זאת השתנתה בשנת 2017, אז הוחל בקליטת משפחות דתיות במקום, במטרה להגדיל את היישוב, בשיתוף פעולה עם הקיבוץ הדתי. בצידו המערבי של היישוב הוקמה חומה החוצצת בינו לבין רצועת עזה.
