מתקפת הטרור הרצחנית על יישובי הדרום קטעה את העשייה בת עשרות השנים של משקים ולולים בעוטף עזה. בצפון, המלחמה הביאה לפינויים של יישובי קו העימות, בהם מרוכזים לולי הטלה רבים. "האזעקות תפסו אותי בדרך ללול, כשיצאתי מהמיגונית התחיל הירי", מספר לולן מהעוטף. "אנחנו עוד לא יודעים מה יהיה, חווינו טראומה נוראית ולא יודעים מתי ואם בכלל נחזור הביתה", מספר מנהל משק
דני בלר
"אזעקת הצבע אדום תפסה אותי בדרך ללול. רצתי למרחב המוגן, אבל אז התחילו גם יריות. שמעתי את הכדורים שורקים ליד האוזן. המחבלים ניסו להיכנס לקיבוץ, אבל נהדפו על ידי כיתת הכוננות. כיום הלול נטוש. ננסה לשווק את מה שנשאר, אבל למעט כמה אנשים שנשארו לשמור על הקיבוץ, הקהילה כולה פונתה", משחזר אבי פרלמוטר את שאירע בבוקר הנורא של ה-7 באוקטובר, במתקפת הטרור שגבתה מחיר נורא בהתיישבות בעוטף עזה.
למעשה, שני חבלי ארץ חשובים מאוד לענף הלול בפרט ולחקלאות בכלל, פונו מיושביהם: עוטף עזה – וקו העימות. כל תושבי קו העימות עד קו 5 ק"מ קיבלו הוראה להתפנות – בשל הירי והסכנה של חדירות מחבלים מכיוון לבנון וסוריה. בעוטף עזה המצב קשה יותר: 1,300 נרצחים, בהם משפחות שלמות מבני הקיבוצים והמושבים. 210 חטופים. אלפי פצועים. עשרות אלפי פליטים בארצם, שלא יודעים מתי והאם בכלל יחזרו להתיישבות החקלאית. קהילות שלמות נעקרו מביתם והמשקים החקלאיים נטושים או מתקשים לתפקד.
"יש עשרות הרוגים מבין העובדים התאילנדים", מספר מגדל מאחד הקיבוצים, שעדיין מעכל את האסון הכבד ואובדן עשרות מחבריו. "אצלנו עבדו גם בני המגזר הבדואי, המשק סיפק פרנסה טובה לכולם. עכשיו זה איננו ואני מנסה להבין האם אני בחלום רע, כי זה לא היה צריך לקרות. נעקרנו מהאדמה ואיש לא אומר לנו מתי נחזור. מקימים מנהלות, מדברים באוויר, תכל'ס אף אחד לא סיפק לנו תשובות. אנחנו פליטים בארצנו".
כתבה נרחבת בגיליון הקרוב של עיתון "משק העופות".