הלול של אריה פרישתא בקלחים: סיפור של אהבת הארץ ונאמנות לחקלאות הישראלית

הלולן הוותיק ממושב קלחים עבר דרך ארוכה מפרחי יצוא ועד ללולי פטם, קיבל פרס חקלאי מצטיין, גידל דור המשך שממשיך את דרכו, ומזהיר: ייבוא עוף מברזיל עלול למוטט את המשקים המשפחתיים.

"התחלתי בכלל בפרחים," נזכר אריה פרישתא, בן 80, ממושב קלחים. "ייצאנו ציפורן, כרוב סיני, ירקות לאירופה. אפילו קיבלנו פרס חקלאי מצטיין ממשרד החקלאות. אבל אז השוק השתנה, נכנסו מתחרים מקניה ואפריקה – והבנתי שהעתיד לא שם. עברתי ללול."
בשנת 1968, כשהתקבל כחבר במושב, לקח לידיו את הלול הקטן שבנתה הסוכנות היהודית – 200 מטר בלבד. "לא התאים לי הקטן הזה," הוא מספר. "הרחבתי ל־575 מטר, ואחר כך לחוות פטמים. מאז סוף שנות ה־80 – זה עיסוקי המרכזי. פטם, עופות מאכל – זה חיי."
לפרישתא שני בנים: יואב ושיקה. יואב מנהל חוות לולים משלו, ובמקביל בעל סוכנות רכבי 4X4.  שיקה עובד לצדו במשק, מנהל בפועל את הלולים המשפחתיים, כאשר האב מביא איתו ניסיון רב שנים.
"שיקה הבעל בית של המשק," אומר אריה בחיוך. "אני מלווה אותו, מייעץ, מביא את הניסיון שלי. זה עושה לי טוב לראות איך הילדים ממשיכים את הדרך."

על נאמנותו רואים כבר בדוגמה אישית: "לפני ארבעים שנה חתמתי עם עוף עוז חוזה על מפית במסעדה. מאז ועד היום אנחנו יחד. זה מה ששומר אותך ממשברים – נאמנות." אריה הוא איש דור המייסדים – מילה היא מילה, אם לוחצים יד – העניין סגור. הוא איש אדמה, חקלאי בנשמה. בשבילו – והוא הנחיל זאת לילדיו, חקלאות היא לא רק פרנסה, אלא ערך. בביקור במושב קלחים מרגישים את החיבור לקרקע ולעבודה. החברים, כל אחד בתחום עיסוקו, יודעים לקחת את העניינים ברצינות.

לגדל פטם אז והיום

"פעם הייתי ישן בסמוך לתנורי הנפט שחיממו את האפרוחים שרק בקעו" נזכר פרישתא. "הייתי שם פחים בלילות, מתעסק עם נפט ותקלות. היום – מחשבים מנהלים הכל: טמפרטורה, תאורה, אוורור. יש עופות עם תנאים יותר טובים מבן אדם.", אומר אריה. אכן, מערכות הבקרה הממוחשבות הביאו ללולנים יכולות שליטה ותוצאות מקצועיות משופרות, עם יכולות בקרה מרחוק.

ועדיין – לא הכל פשוט: "הדרישות היום הרבה יותר מחמירות. אתה חייב לעמוד בתקנים, בבקרות, בעמידה מול רגולציה. הענף השתנה – אבל גם היום זו עבודה קשה, יומיומית."

ויש כמובן, את הגורם האנושי: אין תחליף לניסיון רב השנים של הלולן. ביקור בלולים של אריה מוכיח עד כמה ניסיונו תורם לתוצאות: לולים יפים, מסודרים, ביום חם הלולים בטמפרטורה והלחות הנכונות, הרפד יבש ונקי. אין ריח. העופות חשים בנוח לאורך הלול כולו. אריה אומר שבזכות הניסיון והעובדים המסורים, הלולים המדוגמים נותנים תוצאות מקצועיות מעולות.

איום הייבוא מברזיל: אין תחליף לפטם הישראלי
לאחרונה, מתרבים הדיבורים על ייבוא בשר פטם מברזיל. ענף הלול בישראל והפטם בתוכו, הם בין המובילים בחקלאות הישראלית. בעוד באירופה ובאמריקה הלטינית ישנה הגנה על התוצרת של הענף באמצעות חקיקה, בישראל מדברים על ייבוא בשר פטם קפוא מברזיל, בטענה שזה זול יותר. אריה שומע וכועס: "אני קונה בשוק בבאר שבע עוף טרי – 45 שקלים. ואז אומרים לי – מברזיל מביאים בשליש מחיר. זה לא בשר טרי, זה קפוא שמפשירים. זה עולם אחר לגמרי. עוף הוא מצרך יסוד. לילדים חייב טרי. קפוא אולי זול, אבל זה לא אותו דבר."

פרישתא מזהיר: "המשקים המשפחתיים לא יעמדו בתחרות כזו. ברגע שאתה פותח את השוק ליבוא לא מבוקר, אתה מוחק את החקלאי המקומי. וצריך לשאול – מי יגדל כאן מחר? מה יקרה אם מדינות דרום אמריקה יחליטו לסגור ברז?"

אכן, בדברי פרישתא יש אמת גדולה: ישראל חווה טלטלה מדינית ומדינות שרק אתמול היו ידידות גדולות, נכנעות ללחצים של ארגוני החרם – ומצמצמות או מבטלות עסקאות עם ישראל. מחר, שלטון חדש באחת המדינות יכול להחליט שלא ימכור לישראל ביצים או עופות – ואז ייזכרו קובעי המדיניות בענף הלול המקומי. בשל כך – חשוב לשמר ולטפח את הלולנים המקומיים.

המושב עבר טלטלות רבות, "הוא מספר, "אבל יש פה חוסן, שורשים. זה הבית שלנו."

כמו רבים אחרים, גם פרישתא סובל מהתופעה ההולכת ומחמירה. "בשנה האחרונה היו לנו 7–8 אירועים – גנבו לי רכב, אופניים חשמליים, ציוד, פרצו מחסנים. אפילו עופות גנבו. הכל מהכל. זה הפך לשגרה."

לדבריו, התחושה קשה: "אתה משקיע כל חייך, ואז באים ופורצים לך, גונבים. זה מתסכל. אבל אנחנו ממשיכים, אין ברירה."

צעיר נצחי שלא מפסיק לעבוד

למרות גילו המבורך, פרישתא אינו מתכוון לעצור. "אני לא יכול לשבת בבית. כל בוקר אני קם ללול – זה מה שמחזיק אותי צעיר. הילדים נהנים מהניסיון שלי, ואני נהנה מהם. זה שותפות אמיתית."

על עתיד הענף הוא אומר: "מי שבא רק בשביל הכסף – לא יחזיק מעמד. זו עבודה קשה, אבל מי שאוהב אותה – יקבל סיפוק שאין לו תחליף."

סיפורו של אריה פרישתא הוא סיפור של נאמנות – לאדמה, ללול, למשפחה ולערכים. מעבר מהפרחים לעופות, התמודדות עם משברים ועם ייבוא מאיים, ובעיקר – מסירת הלפיד לילדיו, דור ההמשך.
"הנאמנות, ההתמדה והאהבה לחקלאות – זה כל הסיפור," הוא אומר. "אני גאה בילדים שלי שממשיכים, ואני יודע שגם הנכדים עוד יראו בלול חלק מהחיים שלהם."

מושב קלחים: חקלאים עם נשמה

קלחים הוא מושב בדרום, השוכן מצפון לכביש נתיבות–צומת קמה, ומסונף לארגון יישובי האיחוד החקלאי. המושב הוקם בשנת 1954 במסגרת תוכנית מושבי השבלים, ושמו הראשון היה 'שובל 4'. תושביו עוסקים בעיקר בחקלאות לצד עבודות חוץ, ושם היישוב נגזר מעולם הצומח – 'קלחים' הם למעשה גבעולי צמחים.

שטחו של המושב, יחד עם השטחים החקלאיים שסביבו, משתרע על פני כ-4,700 דונם. כיום מתגוררות בו כ-100 משפחות – מתוכן 76 מחזיקות בנחלות חקלאיות ו-24 במגרשים, ולצדן הרחבה קהילתית הכוללת עוד 50 מגרשים הנמצאים בתהליכי שיווק. האוכלוסייה מגוונת, כאשר כחצי מהמשפחות הן חדשות, רבות מהן של בעלי מקצועות חופשיים שבחרו להשתקע במושב.

קלחים מציע לתושביו שירותי קהילה וחינוך מגיל רך – מגני ילדים ומשפחתון פרטי ועד מתקני פנאי כמו מגרש כדורסל, ספרייה, גני שעשועים, בית כנסת, מקווה ובית עם. לצד זאת פועלות בו ועדות קהילה שונות בתחומי חינוך, תרבות וקליטה.

בתחילת 1954 הוקם אך לא אוכלס, לאחר שהעובד הציוני, התנועה המיישבת, התקשתה לגייס מתיישבים. באוגוסט אותה שנה הגיעו אליו עולים ממרוקו, איראן ותוניסיה, ובהמשך הצטרפו גם עולים נוספים שהגיעו היישר מנמלי הארץ.

שנותיו הראשונות של קלחים לוו בלא מעט קשיים, כמו של המדינה הצעירה. כיום, הוא מושב רוחש עשייה. חרף האתגרים, המושב התפתח, למשוך משפחות חדשות ולבנות לעצמו אופי קהילתי ייחודי.