"אם נעזוב את המושב ואת הלולים, איפה יעבור הגבול? אנחנו הביטחון של המדינה"

הלולן הוותיק אסף חתן, בן למשפחה ממייסדי שתולה שעל קו העימות, אינו יכול לעזוב את הלול שהוא פרנסתו היחידה והעבודה נעשית תחת אש החיזבאללה, שכבר פגעה בבתים ובלולים רבים. העבודה היא תחת פחד מתמיד מאש ישירה, משפחתו החליטה לעזוב. "אנשים לא מוכנים לחזור לצפון, הממשלה לא עושה דבר", מספר אסף

אסף חתן ממושב שתולה שעל קו העימות, בן 68, לולן מזה חמישים שנה, לא זוכר ימים כאלה של מלחמה. הוא לא נטש את הלול, למרות שהמושב מטווח על ידי מחבלי החיזבאללה והיו בו פגיעות של טילים בחלק מהלולים ובבתים. כמו לולנים רבים בקו העימות ובעוטף עזה, הוא החליט לעמוד במשימה, מה גם שללולנים אין הרבה ברירות.

"עמדו בפניי שתי אפשרויות – או לעזוב את הבית ולחסל את העופות – או להישאר ולהמשיך לעבוד למרות הכל. אלה מטילות צעירות ובמקרים כאלה, המדינה לא מפצה. אין שום פיצוי, אתה מבין? מחזיקים אותנו סתם ככה, אותנו פינו, אבל את העופות לא יכולים לפנות".

אתה עוסק בענף הלול הרבה זמן?
"חמישים שנה. אני בן 68. לא זוכר תקופה כזו. הלול שלי צמוד לבית. היה ירי טילים, הייתה נפילה ממש קרוב לבית שלי. רצתי לממ"ד ובריצה נפצעתי. לולים נפגעו. אני עובד בעיקר בלילות, בחושך. כך גם אנשים שבאים לתת לי שירות".

אדם מן היישוב, במצב כזה, היה סוגר את הכל והולך למקום בטוח. מה בכל זאת משאיר אותך בלול?
"זאת הפרנסה היחידה שיש לי. אם אני לא משווק את הביצים ולא אוסף את הביצים, מי ייתן לי משהו? מי ייתן לי במה לחיות? אני צריך גם לחיות, לא? אני כבר לא צעיר, איפה אני אלך? לאן אני אלך? בגיל כזה מה אני אלך לעבוד?".

ואתה לא מקבל סיוע?
"אף אחד לא בא לפה, אף אחד לא אומר 'בוא, אנחנו נפצה אתכם'. כלום. אף אחד לא מתעניין. אם אנחנו לא נגור פה, אנחנו ממש חגורת הביטחון של המדינה. אם אנחנו לא נהיה פה, אז איפה יהיה הגבול? אנחנו על הגבול, אנחנו גרים על הגבול".

אתם רואים איזשהו אופק, מישהו דיבר איתכם?
"לא, ממש לא. גם השירותים הווטרינריים עושים לנו הרבה צרות, רוצים לפנות לנו את הלולים אשר ליד הבתים ולעשות רפורמה בענף הלול. אין לנו כסף בגיל כזה ללכת להשקיע בלולים מודרניים. אנחנו התרגלנו שיהיה לנו משק לול משפחתי ליד הבית. הילדים אוספים ביצים וכולם עוזרים ולא ללכת מחוץ למושב ולהיות שותף עם עוד עשרה אנשים, וזה מה שיגרום לסכסוכים ולמריבות".

לך יש לול משפחתי עם מכסה?
"יש לי מכסה של שני מיליון ביצים, כמעט שלוש מכסות. קניתי מכסות. הייתה לי מכסה אחת שלי וקניתי עוד שתי מכסות".

"את הלול בניתי בשנת 1984. בניתי אותו לול ליד הבית, לול פתוח, לא מבוקר אקלים. פתוח, רגיל, לול רגיל".

אסף מספר כי הלולנים הוותיקים בסופו של דבר יודעים להביא בלולים הישנים האלה את התוצאות המקצועיות הכי טובות, אך יש לו לא מעט טענות על ההתנהלות מול הלולנים הוותיקים: את המוות עשו לנו השירותים הווטרינריים. כל פעם מוציאים לנו תקנה אחרת. אם אתה לא שומר עליהן, אז הם לא נותנים לך אישור להכניס עופות.

"מגיע פקח, בודק את הלול, שלא יהיה חור קטן, שלא תיכנס חלילה איזה ציפור או משהו, אני לא יודע מה, חמש פעמים פסלו לי את הלול, תעשה את זה ותעשה את זה ותנקה פה ותעשה שם. מה אני, בית מרקחת? כולה עופות. אני בספק אם הלולים שאנחנו מייבאים מהם ביצים הם לולי מעוף".

לדברי אסף, הביצים המיובאות לא משתוות לאלה המיוצרים בישראל: פה לפחות אנחנו מחסנים, מאיפה שאנחנו מביאים את הפרגיות, מחסנים אותן ונותנים להן את כל מה שצריך ואנחנו מחסנים גם בלול, אבל הם לא נותנים לנו לחיות. אנחנו היישובים שגרים על הגדר, צמודים לגדר, המדינה צריכה לעזור לנו הכי הרבה. אנחנו הביטחון של המדינה".
מה לא ברור להם? גילו לידנו מנהרות חיזבאללה, מנהרה מהמושב שלנו עד ללבנון".

נולדת בשתולה?
"אני גדלתי במושב אלקוש עלינו לפה עשר משפחות. אף אחד לא רצה לגור פה, בשתולה. הקמנו את המושב עם עשר משפחות ולאט לאט גדלנו. בנינו את המושב ולא היה פה גדר ביטחון. היה פה גדר שאתה עובר את הגבול בקפיצה מהגדר. כמה חוטי תיל. היו לנו חדירות מחבלים בשנות השישים והשבעים. מה אני אגיד לך? חווינו פה גיהנום ועכשיו הם באים לנו בדרישות, הלול צריך להיות לול רפורמה, תוציאו אותם מחוץ למושב. למה? אני רוצה משק משפחתי, אני רוצה את הלול שלי ליד הבית שלי. אני כל הזמן צריך להיות במחשבה, הלול שלי בחוץ, מחוץ ליישוב, אולי פרצו לי, אולי יש שריפה, אולי יש נזילת מים, אולי גנבו. אני לא יודע מה, אלף דברים יכולים להיות".

המשפחה עוסקת גם בלול?
" הילדים שלי כבר ברחו מהמושב. אשתי כבר ברחה מהמושב היא לא רוצה לחזור לפה. אני אומר לך את האמת, הנה אני מדבר איתך גלוי. אשתי לא רוצה לחזור לפה בשום אופן. אני מחוסר ברירה, יש לי את העופות, אני אסיים את העופות האלה ונמצא את עצמנו מחוץ ליישוב. אין לי ברירה. מה לעשות? הפחד. אף אחד לא בא להגיד לנו, לא נותנים לנו ביטחון, ויורים עלינו, המדינה לא מגיבה. אני במקום ביבי, הייתי דואג שלא יהיה חשמל בכל לבנון, לא מים ולא חשמל. אתה יודע כמה הפסקות חשמל היה לנו פה? אתה יודע איזה גיהינום אנחנו חווים פה? שלוש עשרה בתים פה נפגעו מטילי נ.ט".
"חמישה לולים נפגעו מירי טילים. בלול שלי כל האסבסט נפגע למעלה. זה מזלי, באו לפה מס רכוש ואישרו לי להחליף את הגג. אישרו לי לפחות לפנות את האסבסט ולפנות את הגג".

איך אתה מסתדר למשל כשספק של מזון עופות או נותן שירות צריכים להגיע אלייך?
"באים בלילה. אנשים מפחדים. אם הוא בא ביום, הוא מטווח. הלול שלי חשוף לגבול".

מהלול שלך אתה רואה את חיזבאללה?
"היום הייתי צריך לפתוח מים על הגג של הלול כי יש חמסין. אנחנו פותחים ממטרות על הגג של הלול לצנן קצת את הלול. פחד! אתה מטווח, אתה על הכוונות שלהם. הממטרות שלא עבדו הייתי חייב לעלות לסדר אותם. הכל במהירות בפחד וכמעט נפלתי מהגג, אתה מבין? אנשים לא מבינים מה אנחנו עוברים פה"..

"טיל קורנט פגע ישירות בבית של אחיין שלי. במזל שתי דקות לפני כן הייתי אצל האחיין שלי והלכתי משם. האחיין שלי היה בתוך הבית, במזל לא קרה לו כלום, אבל הוא נכנס לפחד. עד עכשיו הוא בטיפולים, הוא בטראומה. מההדף, מהפיצוץ שהיה".
" ליבי עם החטופים, באמת כואב לי עליהם, אבל אם ישראל לא תשמיד את החמאס, לא תשמיד אותו טוטאל, אז זה יחזור אלינו עוד פעם. תדע לך. זה יחזור עוד פעם. ואז, אתה יודע, ברגע שאנחנו מפסיקים את המלחמה, אתה לא יכול לחזור עוד פעם להילחם. גמרנו, זה אבוד. אף אחד לא ייתן לך מהעולם. אתה מבין מה הבעיה? ואז מה יהיה? ייצאו החמאס ויתחילו לחגוג ברחובות בעזה. ואז כל העולם רואה, כל מדינות ערב, החיזבאללה, האיראנים רואים, אתה מבין? וזה תבוסה למדינה. זה לא טוב. לא טוב. מה, אתה יודע מה קורה אצלנו פה? אני עכשיו מדבר איתך, ואני פה רואה, יש שריפה פה, ממש לידי, זה אתמול, אתמול ירו עלינו נהיו שריפות פה מסביב ליישוב".
מטוסי כיבוי לא עולים, הצבא לא נותן למטוסי כיבוי לעלות לאוויר. אז מה שניתן לעשות זה רק מכבי אש עם מכוניות ואין גישה למקומות האלה, אתה מבין? אז נותנים לזה להישרף".
"אצלנו פה בצפון, אף אחד לא רוצה לחזור ליישובים. אנחנו פה ממש גרים בסמיכות. מי נותן לי ביטחון שאם אני מחר הולך לעבוד בשדה ולא יורים עלינו? מי נותן לי את הביטחון הזה? תגיד לי. מי שיכול להבטיח לי? אתה מאמין להם? אתה מאמין לערבים? אני לא מאמין להם. רוצים להשמיד את המדינה, להשמיד עוד לא נפל האסימון לאנשים. אתה מבין?".

בעיות הביטחון מלוות את שתולה מיום הקמתו

שתולה הוא מושב בגליל המערבי בגובה של עד 680 מטר מעל פני הים ליד הגבול בין ישראל ללבנון השייך למועצה אזורית מעלה יוסף. שמו של היישוב סמלי, כמו שם היישוב נטועה הסמוך.
על פי תוכנית סו"ס ("סוף סוף") לייהוד הגליל, המושב היה אמור לעלות על הקרקע, בסוף שנת 1966, מיד לאחר נטועה וזרעית. הכוונה הייתה להקצות לכל מתיישב 19.1 דונם שיכללו 10.6 דונם מטעים ו-6 דונם שלחין, וכן לול לגידול ארבע טון פטם.

לאחר בניית הבתים הגיעו המוסדות המיישבים למסקנה שאין אפשרות פרנסה לשלושה יישובים חקלאיים באזור ותוכניות אכלוס המושב נדחו עד למציאת פתרון תעשייתי מתאים לפרנסת תושבי המושב. כעבור שנתיים בהן נותרו בתי המושב מוזנחים, נכנסו המתיישבים למושב במרץ 1969.

על פי פרסום במעריב, לאחר שגזרת גבול הצפון התחממה, לחץ משרד הביטחון לאכלס את המקום כדי לסתום את הפרצה בגבול בין זרעית ונטועה. על פי פרסום אחר במעריב, בגלל התחממות גבול הצפון, העלייה לקרקע הותנתה בהתקנת סידורי ביטחון מתאימים שהכנתם התעכבה דבר שעיכב את אכלוס המושב.
בינואר 1969 פוצצו מחבלים שחדרו מלבנון בית ריק בקצה המושב. בתגובה החליטו המתיישבים להקדים את עלייתם על הקרקע, עוד בטרם חובר המושב למים ולחשמל ובמרץ 1969 עברו למושב 25 המשפחות הראשונות, רובן מאלקוש.

הם עברו לשתולה בגלל התרחבות המשפחות, במטרה לאפשר לבניהם להתיישב איתם במושב. המתיישבים היו עולים מכורדיסטן והשתייכו ברובם למשפחת חתן. ב-5 ביוני 1969 נערך טקס חנוכת המושב בנוכחות שר האוצר פנחס ספיר. בדצמבר 1970 נפצע תושב המושב מהתפוצצות מוקש נעל שהונח בקרבת המושב על ידי מחבלים שחדרו מלבנון.
בשנות ה-2000 המושב נמצא בתהליכי קליטה של בנים בהרחבה משקית ושל יחידות דיור למכירה במסגרת "בנה ביתך". ליישוב אופי מסורתי ליברלי ובו משפחות חילוניות, מסורתיות ודתיות. בשנת 2010 הצטרפו ליישוב 5 משפחות של בני הציונות הדתית-לאומית.

בשנת 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל, פונו רוב תושבי המושב למלון בנוף הגליל, שם קיבלו סיוע בין השאר מחברי הגרעין התורני של קהילת תורת החיים. במהלך המלחמה נפגעו שבעה בתים במושב מירי נ"ט מלבנון. עוד כ-40 בתים נפגעו כתוצאה מפעילות חיל האוויר בעיירות הלבנוניות הסמוכות עייתא א-שאב ורמיה.

"היום הייתי צריך לפתוח מים על הגג של הלול כי יש חמסין. אנחנו פותחים ממטרות על הגג של הלול לצנן קצת את הלול. פחד! אתה מטווח, אתה על הכוונות שלהם"