במושב היפה הסמוך לבית שמש, שנוסד על ידי עולים מתימן וקוצ'ין, מאמינים בחקלאות ונאחזים בקרקע ובעבודת האדמה, גם כאשר קשה. דוד עזרי בחר בלולים על פני קריירה כאח חדר ניתוח והוא סבור כי צריך לעשות הכל לשמר את המשקים המשפחתיים בענף הלול
דני בלר
הינה לכם סיפור על לולן, מושבניק, מלח הארץ. המושב הוא מושב נחם, לסמוך לבית שמש. זהו "המושב של התימנים", אשר נוסד בשנת 1950, על ידי עולים מתימן וקוצ'ין. דוד עזרי, בן 68, למעלה מארבעה עשורים בענף הלול עם מכסה צנועה, שהיא פרנסתו. למרות שאזור בית שמש הוא לא קו העימות, אך קשיים אחרים הם מנת חלקו והוא – ורוצה לעבוד.
המושב הוקם על חורבות הכפר הערבי ערטוף, שנכבש במלחמת העצמאות. בין משפחות המייסדים ניתן למנות את צברי, דוד, ערוסי, חוברה ויחיא. בשנותיו הראשונות סבל המושב מפגיעות של מסתננים בגלל קרבתו לגבול, אז. למרות הקשיים, המושבניקים נאחזו באדמה ובעבודת האדמה.
"כל ביצה שמגודלת בארץ שגדלה בארץ עדיפה פי מיליון על פני ביצה מיובאת, לא משנה מאיפה. בטח לא מטורקיה ומכל הארצות שרוצות לזרוק אותנו לים"
זהו מושב שחווה לא מעט קשיים: בשבת, 10 במרץ 1956 חדרו מחבלים למושב וארבו מתחת לביתו של ר' שלמה סלימאן צובארה (נסים). צובארה, שישב ולמד משנה ועיין בספר עין יעקב לאור עששית ונרות השבת, שמע רעשים מחוץ לביתו וברגע שקם אל החלון לבדוק את פשר הרעש, ספג צרור כדורים מנשק אוטומטי. בשארית כוחותיו רשם צובארה על הקיר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". המתנקש נתפס ונהרג כמה קילומטרים משם, ליד המושב מחסיה.
ב-2003 נוסדה במקום ישיבה תיכונית של רשת אמי"ת נחשון, המשמשת כבית ספר מקיף לנוער דתי.
רבים מהמושבניקים בנחם קרובי משפחה. בין המשפחות התימניות הוותיקות והגדולות במושב נמנית משפחת שמריהו (במקור מחפוד, שמשמעותו בתימנית שמירת האל).
ספר לנו על עצמך…
"אני לולן בשלוחת ההטלה, לצערי עם מכסה יחסית קטנה, אבל אני איתה כבר בערך ארבעים שנה. יש לי מה שנקרא 'לול רגיל' לול ישן עם תאים, אך הוא לפי כל הדרישות של מועצת הלול והשירותים הוטרינריים. אני מכיר לולנים עם לולים ישנים המשיגים תוצאות מצוינות. לדעתי הרפורמה היא טעות, אבל בסדר, אין מה לעשות, אנחנו נתונים בידיים שלהם. הלולים שלי עבדו מצוין במשך ארבעים וחמישים שנה, רוצים לשנות אותו בגלל כל מיני דברים, אבל אנחנו זורמים. אנחנו רוצים להתפרנס, לא רוצים לעשות באלגן מסביב לרפורמה".
כמה שנים אתה עוסק בענף הלול?
"ארבעים שנה, אפילו יותר. אני בן שישים ושמונה, בערך מגיל עשרים מתעסק בגידול עופות. אני יליד המושב וגם ברוך השם הצלחתי לקנות משק שהתפנה בגלל שהבעלים נפטרו.
"ההורים עלו לישראל והיו פרק זמן במחנות עולים. במקביל לעבודת החקלאות הלכתי ללמוד סיעוד ואני אח חדר ניתוח. שילבתי בין שני העיסוקים, כשלא עבדתי בבית חולים עזרתי להורים במשק.
עבדתי כמה שנים בחקלאות, אבל לצערי בגלל שאי אפשר היה להתפרנס ממשק אחד הייתי נשוי עם ילדים. אבא שלי אמר לי הציע לי לשלב בין שתי העבודות, כשכיר בבית החולים ולסייע לו במשק וזה מה שהיה".
"הבעיה הכי גדולה שלנו היא חוסר הוודאות. אם אין לך אופק, שאם אני אשקיע במשק מיליון שקל, תוך חמש שנים מחזיר את ההשקעה וחוזר להרוויח, היום אין לך את זה"
בעבודת האדמה ובגידול עופות יש לא מעט אידיאולוגיה. לא קל והאתגרים הכלכליים קשים במיוחד בימים אלה של מלחמה…
"עבודת אדמה היא חלק מאידיאולוגיה, נקודה. אנחנו גידלנו אז בזמנו גידלנו ציפורנים. הייתי יצואן מצטיין, עד שהענף הפסיק להיות רווחי. אבל אבי הסביר לי שאם תעודת יצואן מצטיין לא הולכים למכולת".
"אנחנו משפחה גדולה, של עשרה אחים ואני בין הגדולים. היה קשה לנו להתפרנס מחקלאות ולכן נאלצנו להתפצל. אני הסתפקתי בזה שגידלתי עופות אחרי שקניתי את המשק ובין לבין עזרתי לאבא שלי כמה שיכולתי, כי בכל זאת הייתה לי אז עבודה בבית חולים מעבודה במשמרות, אז כשעבדתי לילה אחרי משמרות לילה הייתי נח קצת ועוזר לאבא".
המשבר בענף הלול: נושמים עמוק וממשיכים לעבוד באמונה
המשברים בענף הלול לא היו זרים לדוד: "לא ויתרתי. גם בתקופה שהיו הפסדים המשכתי בכל זאת להתעסק עם הנושא הזה. תראה, אני תקופה מסוימת הייתי גם יושב ראש הוועד במושב וניסינו למצוא פרנסה בכל מיני אמצעים, להידבר עם מועצת הלול".
"התחושה היא בסופו של דבר עושים הכל שענף הלול יישאר בידי שלושה או ארבעה טייקונים, מי שיתעסק ולא משנה בן כמה הוא, בן עשרים, שלושים או מאה, פשוט להגיד לו ביי ולא להתראות. אל תתעסק יותר עם הדברים האלו".
"הבעיה הכי גדולה שלנו היא חוסר הוודאות. אם אין לך אופק, שאם אני אשקיע במשק מיליון שקל, תוך חמש שנים מחזיר את ההשקעה וחוזר להרוויח, היום אין לך את זה".
(צילום: אסף צ' / 2.5 CC BY)
במה זה מתבטא?
"אנשים שהשקיעו בזמנו כספים היום לא בטוחים בדרך שלהם, אם היא נכונה או לא נכונה. זה הפך להיות מין טוטו כזה בו אתה לא יודע אם אתה מרוויח או אתה מפסיד או שאתה נופל. זאת בעיה אמיתית ורצינית שלצערי תופסת את המגזר מהדרום ועד הצפון".
"כרגע בצפון לצערי יש מלחמה, הלולנים שם מסכנים, כל שני וחמישי נפגעים שם לולים ועופות. אנחנו כבר יודעים בבירור שתהיה לנו בעיה בחגים, בהן יש צריכה מוגברת של דבר בסיסי שנקרא ביצים".
"מצד שני, בן דוד שלי לא יכול לגדל בגלל מחלוקת עם השירותים הוטרינריים, במקום לתת ללולנים הישראלים לגדל, עוצרים אותנו בכל דרך. אני חושב שיש מי שלא קלט את האירוע שקרה כאן".
לדברי דוד, "כל ביצה שמגודלת בארץ שגדלה בארץ עדיפה פי מיליון על פני ביצה מיובאת, לא משנה מאיפה. בטח לא מטורקיה ומכל הארצות שרוצות לזרוק אותנו לים. אז ריבונו של העולם – למה? מדוע? מה אנחנו סוג ב', סוג ג'? אני ברוך השם מסודר, אני מגדל את העופות שלי היום, ברוך השם. אבל אחרים שרוצים לגדל, למה עוצרים אותם?"
"אנחנו במלחמה ובמיוחד שאנחנו יודעים שהצפון כולו לצערי נמצא היום במלחמה והרבה מאוד מהחקלאים שם לא מסוגלים או לא יכולים לאסוף את הביצים שלהם. למה? למען השם, מדוע? מה עשינו? מה חטאנו? אבל אתה רואה, זה המצב לצערי ואנחנו, איך אומרים, בולעים את הרוק, נחנקים אבל ממשיכים".
ומה עם בעיית התנים באזור בית שמש?
"יש בנחם המון תנים, יש המון חזירי בר שהועברו מחיפה לאזור שלנו והם גורמים לנו שמות בחקלאות שעדיין נותרה אצל אבא שלי, למרות שהוא ברוך השם כמעט בן תשעים והוא מגדל אז נכנסו לו לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש לשדה שהיה כבר זרוע ופשוט ככה בלי להתבלבל חיסלו לו חצי מהזריעה שהוא זרע".
"עדיין הבעיה קיימת בצורה פשוט מפחידה. אנחנו רואים אותם לפעמים אנחנו נמצאים ליד נחל שורק ורואים את הלהקות".
למעוניינים ללמוד עוד העלייה הנפלאה מתימן, מומלץ לקרוא את הספר "מפאתי תימן: מסוק אלאת'ניין עד מושב נחם" (2010) מאת נעמי חובארה, ממייסדי המושב, מגולל את סיפור הקמתו של המקום ומתאר את העלייה ההמונית למדינת ישראל בשנות החמישים, דרך סיפורן האישי של נשות יהדות תימן.
