אסי תפארת נולד וגדל בכפר יובל, מושב סמוך גדר. יש לו לול מטילות ומטעים. תושבי המושב פונו, הוא נשאר לשרת בכיתת הכוננות ולגדל עופות – כי אין לו ברירה אחרת וכי הוא מרגיש אחריות להמשיך בעשייה החקלאית שהיא עמוד התווך של ביטחון המזון בישראל
דני בלר
על גבול הלבנון, שוכן מושב כפר יובל הפסטורלי בימי שגרה. הנוף פה מקסים והאוויר נקי. מאז מתקפת הטרור על ישראל, המציאות השתנתה: ירי בלתי פוסק של ארגון הטרור חיזבאללה, שגבה את חייהם של שניים מבני המושב, לולנים ותיקים.
אסי תפארת, בן 52, בן לראשוני המושב, בן ממשיך, נשאר במושב, שכיום עומד נטוש מאדם. רוב החברים התפנו למקום מבטחים. אסי מתמודד לא רק עם המאבקים שאפיינו את שלוחת ההטלה בשנים האחרונות, אלא גם עם מציאות ביטחונית מסוכנת. אסי ממשיך בעבודתו מתוך תחושת שליחות עמוקה ותחושת שייכות לאדמה עליה גדל.
אתם ממש סמוכי גדר…
"אנחנו מאתיים מטר מהגדר. יש לי לול הטלה. מכסה מה שנקרא. הלול קיים מזה עשרות שנים. זה לול ותיק, לול סוללה מה שנקרא, שאנחנו דאגנו לשדרג ולפתח עם השנים. כיום, בגלל המצב הביטחוני, אין פה אנשים. מי שנמצאים פה זה אני ושני העובדים התאילנדים, שברחו כשהתחילה המלחמה וחזרו. אה אני עובד איתם, אך אני מגויס לכיתת כוננות גם, אז אני פה. התושבים לא נמצאים פה, המשפחה שלי לא נמצאת במושב. מאז שהתחילה המלחמה, המשפחות התפנו".
במציאות הביטחונית הזו, אתם מצליחים לעבוד? מצליחים לקבל תערובות ולשווק ביצים?
"התערובת מגיעה באופן סדיר. אנחנו מוציאים ביצים באופן סדיר. מהבחינה הזו אנשים מסכנים את עצמם, אבל אין מה לעשות. צריך להמשיך לתת את השירותים ולספק ביצים לעם ישראל".
לא עלתה מחשבה להתפנות עד יעבור זעם?
"לא, אין מצב. ברגע שאתה מגדל משק חי לאן תתפנה? מה תעשה עם זה? המדינה לא הכריזה עלינו שטח צבאי סגור, היא לא תפצה אותנו אם לא נהיה פה. אתה מבין? זה מין מצב שאתה לא יכול לבחור. אתה לא יכול להרוס לעצמך את הפרנסה, ואתה לא יכול להרוג את העופות בתוך הלול".
"אז ממשיכים, אין מה לעשות. זו המציאות של לחיות תחת אש, אזעקות ותחת ירי, כל הזמן. יש גם ירי שהוא בכלל בלי התראה, נפילות בלי התראה, זו סכנת נפשות. נהרגו פה חבר כיתת כוננות ואמא שלו, מטיל נ"ט. אנחנו עובדים במשך כל היום. אין מה לעשות".
המקרה הטראגי עליו מדבר אסי התרחש ב-14 בינואר, בשעות הבוקר. טיל הנ"ט שירה ארגון הטרור חיזבאללה פגע ישירות בבית במושב. כתוצאה מפגיעת הטיל, נהרגו ברק איילון, חבר כיתת הכוננות של היישוב, ואימו מירה בת ה-76. מירה והאב אליהו בן ה-74 חיו יחד בבית, ובאותה עת ישבו לאכול ארוחת צהריים. רגעים לפני שנורה הטיל לעבר הבית, אליהו קם מהשולחן והלך לחדר הסמוך ובכך חייו ניצלו.
אסי חקלאי יליד המושב. יש לו גם מטעים וגם אליהם הוא מתקשה לגשת. הוא קוטף מה שאפשר: "כשהתחילה המלחמה, התאילנדים הרי הם עזבו אותנו. היה לנו בדיוק מסיק זיתים, אותו הצלחנו לבצע איך שהוא בסיוע מתנדבים. לא הצלחנו למסוק את הכל, אבל מה שהצלחנו עשינו, הכל גם תחת אש".
אחרי מסיק הזיתים מגיעה עונת פירות הקיץ – שזיף, נקטרינה, אפרסק, משמיש: "התחלנו לקטוף אך לפני כשלושה חודשים נשרפו לי שלושים דונם, בעקבות נפילת שני כטב"מים בשטח, שהבעירו דליקה. לא יכולנו לכבות את זה בגלל עוצמת האש ונשרפו לי שלושים דונם בהם פרי".
"מס רכוש רק עכשיו התחיל לטפל בזה. זו בעיה רצינית. ללולים נגרמו נזקים, אבל אלה לא בולטים לעין. יש ירידה בהטלה בגלל הפיצוצים מירי שלהם וירי שלנו. הרעש מזיק לעופות. לוקח למטילות זמן עד שהן חוזרות להטיל ויש כאלה שלא חוזרות להטיל. אבל מתמודדים עם זה, אין מה לעשות".
כל משפחת תפארת עוסקת בחקלאות, גם האב, שהוא בן 75 ועוזר כפי יכולתו. אשתו של אסי עובדת איתו במשק. בתו מגוייסת לצה"ל: "אנחנו חקלאים, זה מה שאנחנו עושים. לא זכור לנו מצב כזה, הייתה לחימה, אבל כפר יובל לא פונה. התמודדנו עם ירי והכל, אבל לא פינו את המושב אף פעם".
על כפר יובל: חלקאות שורשית למרות האתגר הביטחוני
זהו מושב באצבע הגליל, הנמצא בין מטולה וקריית שמונה, בסמוך ממזרח לנחל עיון.
המושב נקרא על שם יובלי הירדן הסמוכים, ובזיקה לשמה של העיר המקראית אבל בית מעכה, המזוהה בתל הסמוך ליישוב ממערב (תל אבל אל-קמח). המושב שייך למועצה האזורית מבואות החרמון.
המושב נוסד בשנת 1952, חלקו על אדמות הכפר הערבי אבל אל-קמח, המזוהה עם העיר המקראית אבל בית מעכה. מקימי המושב היו פליטי הרובע היהודי בירושלים העתיקה, רובם ממוצא כורדי. ב-1955 נטשו רוב המייסדים את המושב עקב הרגשה של קיפוח מצד מוסדות המדינה כלפי האוכלוסייה הדתית שמקורה ב"יישוב הישן". במוזיאון חצר היישוב הישן בירושלים מצויה תצוגה העוסקת בשלב זה בחיי המושב. לאחר מכן, המקום אוכלס על ידי עולים מקוצ'ין שבהודו.
הענפים העיקריים במושב הם לול ומטעי אבוקדו, תפוחים, אגסים, פירות הדר ושזיפים. בשנים האחרונות התבסס המושב בתיירות פנים והוא אחד מאתרי האירוח הכפרי המובילים בצפון הארץ.
(מקור: ויקיפדיה עברית / CC BY-SA 3.0)
קרבתו של המושב לגבול עם לבנון הפכה אותו למטרה לפיגועים. ביוני 1975 התרחש הפיגוע בכפר יובל: חוליית מחבלים מחזית השחרור הערבית חדרה אל המושב והשתלטה על בית מגורים בכוונה לבצע פיגוע מיקוח. בפיגוע נהרגו שמחה מרדכי, אחיה נחמיה (נמי) יוסף-חי ובעלה יעקב (פצ'נגה) מרדכי אשר עמד בראש הכוח שפרץ לשחרר את בני הערובה. ארבעת המחבלים נהרגו בידי הכוח הפורץ.
בנובמבר 2021 הוחל בבניית 65 ממ"דים שיוקמו בכל בתי היישוב ויהפכו את יובל ליישוב הראשון בגבול ישראל–לבנון שימוגן באופן מלא[4]. התוכנית המלאה כוללת מיגון 21 יישובים צמודים לגדר הגבול. היישובים הבאים שצפויים לקחת חלק בתוכנית הם מטולה, שלומי, שתולה ומרגליות.
באוקטובר 2023, שבוע לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, פונו תושבי כפר יובל מבתיהם. בינואר 2024, במהלך המלחמה ירו אנשי חיזבאללה טיל נ"ט על ביתו של ברק איילון, חבר כיתת הכוננות של היישוב. כתוצאה מהירי נהרגו ברק ואימו. אביו נפצע. הוריו של ברק לא התפנו מהמושב כדי להמשיך לטפל בעופות ולהבטיח את פרנסתם. גורמים במושב טענו שביתם של משפחת איילון סומן על-ידי חיזבאללה בשל קרבתו למצלמות תצפית. טיל נ"ט נוסף פגע בבית במושב בחודש פברואר וגרם לנזק כבד.
