קיבוץ ניר יצחק הוא אחת הנקודות בנגב שחווה את מתקפת הטרור הנוראית ב-7.10, אך בלול הפטמים שלו לא ניתן היה לעצור את העבודה ופטמים שווקו כמה ימים לאחר מכן, תחת אש. שוחחנו עם מנהל הלול, קלאודיו לוין והלולן הוותיק, מריו ברק
בקיבוץ ניר יצחק לא יכלו להפסיק את עבודת הלול, גם כאשר הייתה סכנה ברורה ומיידית בשל מתקפת הטרור ב-7.10. "חברי הקיבוץ פונו, אני המשכתי לנהל את הלול דרך הטלפון, קיבלתי מידע מרחוק, הדרכתי את מי שנשארו בקיבוץ מה לעשות, עד שהתאפשר בכלל להיכנס לאזור, כי מספר ימים לאחר מכן כבר היה שיווק פטמים. אי אפשר היה לעצור את העבודה", משחזר קלאודיו לוין, מנהל הלול בניר יצחק.
האירועים הטרגיים בקיבוץ סופרו: ביום השבת, 7 באוקטובר 2023, חג שמחת תורה, בסביבות 7:00 בבוקר, נכנסו עשרות מחבלי חמאס לשטח ניר יצחק והחלו לעבור בין בתי הקיבוץ במטרה לרצוח את תושביו. המחבלים זרעו הרס רב ובזזו ציוד מהבתים אליהם פרצו.
המחבלים נכנסו לבתים והסבו נזק רב, אך לא הצליחו לחדור לממ"דים מלבד בשני בתים. לאחר שהמחבלים עזבו את המקום עם כל מי שהצליחו לחטוף, הגיעו לניר יצחק הבוזזים שביצעו מעשי הרס וביזה.

14 שעות בממ"ד
תושבי הקיבוץ היו סגורים בממ"דים במשך למעלה מ-14 שעות, ללא גישה למים, מזון ושירותים, כאשר בזמן הזה התבצע ירי ללא הפסקה, בתוך הבתים ומחוצה להם. רכבים של מספר משפחות נגנבו וכפי הנראה שימשו להעברת החטופים לרצועת עזה.
כיתת הכוננות של הקיבוץ נאבקה בעשרות המחבלים שחדרו אליו בניסיון להגן על התושבים. לוחמי יחידת הלוט"ר שהגיעו לקיבוץ, ניהלו קרבות והצליחו להרוג את רוב המחבלים, ולהניס או לשבות את השאר. בנוסף השתתף בקרבות טנק שהגיע סמוך לגדר הקיבוץ ומנע פגיעה גדולה הרבה יותר.
בקרבות נהרגו 5 מחברי כיתת הכוננות (מביניהם רבש"ץ הקיבוץ). 3 חברים מכיתת הכוננות, טל חיימי ואורן גולדין, וכן ליאור רודאיף, נרצחו וגופותיהם מוחזקות בעזה. עוד אחד מבני הקיבוץ, אופיר מלמן, נהרג בקרב על מוצב סופה.
חטופה אחת בת הקיבוץ, וארבעה אורחים ששהו אצלה נחטפו לעזה, שלוש מבנות המשפחה שוחררו ב-28 בנובמבר, אחרי מעל חודש וחצי, במסגרת עסקת שחרור החטופים ישראל–חמאס. ב-12 בפברואר 2024, חולצו שני בני המשפחה הנותרים ממבנה ברפיח, על ידי הימ"מ והשב"כ, במבצע יד זהב.
"חזרתי לקיבוץ אחרי עשרה ימים", מספר קלאודיו. "כל העת עקבתי אחרי הלול בבקרה מרחוק, ידעתי אם העופות שותים ואוכלים. ידעתי מה צריך להזמין ומה מצב העופות. גם תוך כדי המלחמה היו להקות פטמים. לא יכולנו לעצור את העבודה כי מדובר במשהו שנקבע מראש".
בלול הפטמים של ניר יצחק גדלים כ-120,000 עופות במדגר. כמו שאר הקיבוצים בעוטף עזה, גם בלול ניר יצחק מנסים להחזיר את העבודה למלוא היקפה, גם אם 90% מחברי הקיבוץ עדיין בחזקת מפונים, בעת כתיבת שורות אלה.
על מנת להגיע ללול היה צריך לתאם עם הצבא
העבודה החקלאית בעוטף עזה הפכה קשה ביותר: "כל כניסה בימים הראשונים ללחימה הייתה מתואמת מול הצבא, קורה גם ששטחים חקלאיים נסגרים בשל התרעות והירי מהרצועה נמשך כל הזמן: "כשהספקים מגיעים צריך לתאם מול הצבא עשרים וארבע שעות. השיווק הראשון היה קשה במיוחד. לא רצו לאפשר לנהגים להגיע. בהתחלה, בימי הלחימה הראשונים היה ליווי של הצבא. היום אין בעיות", מספר קלאודיו.
"ידענו נפילות של רקטות באזור, אבל מצב כמו שאנחנו חווים עכשיו, זה לא היה לנו מעולם.
מריו ברק היה רכז לול הפטמים וכיום הוא מלווה אותו, למרות שיצא לגמלאות. לפני כשנתיים הוא קיבל את תואר יקיר ארגון מגדלי העופות. הוא לולן רב ניסיון וידע בגידול עופות, אשר בתפקידו תרם ותורם רבות לקידום ענף הפטמים בקיבוצו ובישראל. ברק הינו חלק משושלת לולנים אשר מאז קום המדינה, מרכזים במקצועיות את הענף בקיבוץ.
"קלאודיו המשיך לעבוד ולשווק בזמן ההפגזות, אני נפצעתי במתקפת הטרור. לפני השיחה איתך, הייתי עם צוות שהקליט איתי עדות על אירועי אותו יום מר, ותבין אם אני נסער. הלול שלנו המשיך לעבוד, היו אכלוסי פטמים".
המשפחות, מספר מריו, לא חזרו עדיין. הוא לולן משנת 1975, לישראל עלה מארגנטינה בשנת 1971. גם מריו זוכר מלחמות, אבל לא בעוצמה של חרבות ברזל.
ניר יצחק מתמודד עם סוגיית הביטחון מאז הקמתו
ניר יצחק ממוקם בנגב הצפוני-מערבי, בין חבל אשכול לחבל שלום. הוא משתייך לקיבוץ הארצי. שטחו של הקיבוץ הוא כ-5,500 דונם ומתגוררים בו למעלה מ-530 איש – חברים, צעירים אחרי שירות צבאי ומועמדים לחברות.
זהו אחד הקיבוצים הוותיקים בנגב: הוא הוקם ב-8 בדצמבר 1949, ב"דנגור", הנקודה בה שכנה נירים עד לאחר מלחמת העצמאות. מקימי הקיבוץ היו בני גרעין א"י ט"ו של השומר הצעיר, אנשי מפ"ם. אל המייסדים הצטרפו בראשית שנות ה-50 גרעין "גבולות" של ילידי הארץ מחיפה וכן עולים מבולגריה, רומניה וארגנטינה. אלה היו שנים של פריחה גדולה בעלייה מארגנטינה לקיבוצים בנגב, בהם מפלסים, עין השלושה ועוד. בתחילה נקרא הקיבוץ "דנגור". בשנת 1953 שמו הוחלף ל"ניר יצחק", לזכרו של יצחק שדה.
השנים הראשונות של הקיבוץ לא היו קלות: בגלל מיקומו הדרומי לא היו מספיק משקעים לחקלאות, וחבריו נאלצו לעבד אדמות צפונה יותר מהמשק. במקום היו סופות חול ופגיעה מיבלית שהשחיתה יבולים. צינור המים של מפעל ירקון-נגב לא הגיע עד הקיבוץ והוא נאלץ להתמודד עם מנת המים הדלה שלו, גם לאחר שיישובים אחרים בנגב קיבלו הקצבות גדולות יותר של מים. בנוסף, פעילות המסתננים והפדאיון הטרידה את הקיבוץ.
בשני העשורים האחרונים הקיבוץ מתמודד, כמו שאר יישובי הדרום, עם המציאות הביטחונית של עטף עזה, לרבות סבבי לחימה וירי רקטות על ארגוני הטרור.
בפעם הקודמת בה ביקרנו בלול ניר יצחק, קלאודיו סיפר כי לפעמים לא שומעים את האזעקות מתוך הלולים וכי לפעמים רצים למיגוניות תוך כדי נפילות הטילים. לפעמים, נופלת רקטה ואחריה שומעים את האזעקה.
הלול של קיבוץ ניר יצחק שבנגב המערבי הוא אחד הוותיקים בארץ והוקם בשנת 1949, עם הקמת הקיבוץ. הוא גם אחד הענפים הוותיקים במשק.
לול גדול, שלא יכול היה להפסיק את העבודה
לול פטמים משתרע על שטח של 9.3 דונם, שהיקף ייצורו עומד על כ-132,000 פטמים למגדר. בשנה יש בין 5 ל-6 מגדרים. קלאודיו לוין, רכז הלול, הוא ממשיך דרכם של מקימי ענף הלול במשק. בקיבוץ 5 לולים – ארבעה חדישים שבנתה אגרוטופ ולול וותיק. הלולים ההיסטוריים עדיין נמצאים, אך הפכו למחסנים.
אל ענף הלול בניר יצחק הגיע עם ניסיון שצבר בלולי עין השלושה ורביבים. קלאודיו הגיע לניר יצחק בשנת 2006, תחילה עבד בנגריה ואז במשק חיפשו עובד ללול וכ-12 שנה עבד לצדו של מריו ברק. עם פרישתו של מריו לגמלאות הוא קיבל את תפקיד רכז הלול. בימים של רגיעה ביטחונית, הנגב המערבי הוא חבל ארץ נהדר, בין אם לעבודה או לתיירות. לא בכדי, האזור הוא בבחינת אסם התבואה של ישראל, בו גדלים גידולי ירקות איכותיים. בימים של מתיחות ביטחונית – והיו רבים כאלה בשני העשורים האחרונים, אין למשקים לוקסוס לקום ולעזוב למקום מבטחים: העבודה נמשכת, גם כשטילים נופלים. "היו נפילות של רקטות וקרה שהיינו בלולים ולא שמענו את אזעקת הצבע אדום או את הנפילה, בגלל הרעש. לא משנה מה קורה – אנחנו עובדים כולנו. אי אפשר להפסיק את העבודה החקלאית".