תורי מנדה בת 89, מאיר יחיעם בן 76, שניהם חברי מושב בית חנן. שניהם לולנים מגיל אפס, נולדו לחקלאות, לא מכירים משהו אחר. בימים אלה שניהם התבשרו כי המדגר הנוכחי יהיה אולי האחרון וייאלצו לסגור את הלולים. "אין לנו פרנסה אחרת, אין לנו חלופה אחרת. זה החיים שלנו. יש לנו תחושה כבדה, שמישהו שם לו למטרה לחסל את החקלאות הישראלית, את המשקים המשפחתיים ואת המושבים החקלאיים. היו בבית חנן 71 לולנים והיום נשארו מעטים" – ראיון קורע לב ומעורר דאגה
דני בלר
צילומים: דני בלר
תורי מנדה, בת 89 ומאיר יחיעם, בן 76, קמים בוקר בוקר לעבודת הלול מאז נולדו בבית חנן, "המושב של הבולגרים", השוכן במישור החוף הדרומי, שמורת טבע של ממש – של אנשים ערכיים, מושבניקים שהם מלח הארץ, חקלאים שרואים בעבודתם ערך חשוב. בימים אלה הם התבשרו כי המדגר שהם מגדלים, להקות של תרנגולות המטילות ביצי מאכל, הוא אולי האחרון. שניהם אומרים, שללא הלול, לא תהיה להם פרנסה. תורי השקיעה רק לפני כמה שנים כספים ומאמצים רבים בהקמת לול רפורמה יפהפה. אבל מתברר כי הרפורמה מלפני כמה שנים כבר לא תופסת. יש רפורמה חדשה ובמסגרתה, דורשים ממנה להזיז את הלול מאה מטרים ממקומו, כי בקרבת מקום עובר שביל (שביל עפר שניתן לסלול בטרקטור תוך כמה דקות).
תורי: "אנחנו ממש לא יודעים מה לעשות, פנינו לכל גורם אפשרי. עברנו פה דרך ארוכה: כילדה קטנה, לפני בית הספר ואחריו הייתי עובדת בלול ההורים, האכלה ביד, אם היה חמסין היינו עומדים ומרטיבים את הלולים עם צינור גומי. היום יש בקרת אקלים, מזון משופר, יש לנו ליווי של מדריכי שה"מ. אי אפשר לחסל את החקלאות, יהיה פה מחסור, זה לא נכון לחסל את החקלאות הישראלית ואי אפשר לפגוע כך בלולנים המבוגרים"
מאיר: "בבית חנן היו 71 לולים ב-71 משקים, כיום נשארו בודדים. לולים עומדים ריקים והיום לא שווים פרוטה. התקנות החדשות כאילו נכתבות במטרה שנסגור את הלולים", אומר מאיר. "ביקשו ממני לצופף רשתות, לבנות רצפת בטון, להקיף את הלול במשטח בטון ועכשיו רוצים שאקים לול רפורמה ואבנה ממ"ד ועוד".
במקרה של מאיר, דורשים ממנו להקים לול חדש, אבל הבירוקרטיה להקמתו אורכת שנים. בלול הישן שלו הוא משיג תוצאות מקצועיות מצוינות, גם אם עובד בשיטות של פעם. "עלה על האוטו, בוא אראה לך כמה לולים סגורים במושב. כואב הלב. ענף הלול היה הגאווה של יחיעם, היום התקנות וגם הגניבות החקלאיות, ממררות את חיי הלולנים בפרט והחקלאים בכלל", אומר מאיר.
בית חנן הוא מושב יפהפה, שתושביו שומרים על מראהו הייחודי ועל הכבוד והקולגיאליות של פעם. מושב ירוק, של מטעים וצמחייה, שכל אחד מבתיו מספר את ההיסטוריה של המקום.
אימה של תורי בלול המשפחתי בבית חנן, שנות השלושים (מתוך אלבום משפחתי)
"הלול היה קיים פה מאז ומתמיד"
תורי מנדה נולדה במושב, לפני 89 שנים ההורים הם מהמייסדים של המקום בשנת 1929, האימא מאסטוניה והאבא מבולגריה, תמיד עסקה בענף הלול, אביה, אהרון מיס, הקים את הענף. מאז יש בבית חנן לולים ולולנים. "הגדולים החליטו שמספיק", אומרת בעצב תורי. "אני קמה כל בוקר לעבודה. נכון שאני לא נראית בת 89? העבודה היא חיי, אני אוהבת את העבודה הזו ומשקיעה בה את הנשמה והשקעתי הרבה בהקמת לול רפורמה".
לתורי יש מכסה של שני מיליון ביצים. הלול שלה יפהפה, מסודר, מאוורר ונקי. לול רפורמה גדול, שנבנה על פי כל הכללים. תחושתה היא כי כל מפעם ממציאים הנחיות חדשות כדי להקשות על הלולנים. "הלול היה קיים פה מאז ומתמיד. כשהייתה רפורמה לפני 4 שנים, בנינו לול רפורמה, שידרגנו על פי ההנחיות, קיבלנו את כל האישורים ועכשיו כבר לא טוב, רוצים שנזיז אותו".
הלול היפה והחדיש של תורי מנדה
"עובר פה שביל לידינו, שקיים מאז שמושב הוקם, טוענים שבגלל השביל הזה הלולים לא יכולים במיקום שלהם, שאם יהיה צורך לבצע מילוט הלולים יפריעו. ונניח שיש אירוע שמצריך את פינוי העופות – סוגרים רק את קטע השביל הזה לכמה שעות וזהו. ביקשו מאיתנו להקים ממ"דים ליד הלולים, הקמנו. עשינו הכל ועכשיו גם זה לא טוב".
"אתה יודע, למעלה מ-90 שנה הלולים בבית חנן ולא הייתה שפעת עופות. לא מבינה אותם. היה ראוי שמדינת ישראל תאפשר ללולנים המבוגרים להתפרנס בכבוד ותקבע שרק הלולים החדשים שקיומו יהיו לולי חופש, אבל אין עם מי לדבר".
"אני קמה כל בוקר, עובדת, אוספת ביצים, אלה חיי. אני לא רוצה לחשוב אפילו על מצב בו נאלץ לסגור את הלול ואז מה? מה על הפרנסה? מה יהיה איתי ועם עוד לולנים מבוגרים?", אומרת תורי בכאב רב.
"זו הפרנסה היחידה שלי"
"זוהי הפרנסה העיקרית שלי, אין תחלופה אחרת, השקענו בלול רפורמה ללא שום תמיכה. עבדנו קשה כל החיים, שדרגנו את הלול המקורי, קנינו מכסות, השקענו את הנשמה, ראינו בעבודה שלנו שליחות – לספק ביצים טריות, יפות, בריאות, בלול יפהפה. התחושה שלנו היא שהחקלאות כבר לא בראש מעייני מקבלי ההחלטות".
הלולן מאיר יחיעם בלול המטילות
"אנחנו ממש לא יודעים מה לעשות, פנינו לכל גורם אפשרי. עברנו פה דרך ארוכה: כילדה קטנה, לפני בית הספר ואחריו הייתי עובדת בלול ההורים, האכלה ביד, אם היה חמסין היינו עומדים ומרטיבים את הלולים עם צינור גומי. היום יש בקרת אקלים, מזון משופר, יש לנו ליווי של מדריכי שה"מ. אי אפשר לחסל את החקלאות, יהיה פה מחסור, זה לא נכון לחסל את החקלאות הישראלית ואי אפשר לפגוע כך בלולנים המבוגרים".
"תנו לנו להמשיך לעבוד"
מאיר יחיעם, בן ה-76, יליד המושב, נולד במקום שנה לפני קום המדינה, בשנת 46. ההורים עלו מבולגריה למושב. אביו שמואל מאיר היה לולן. "זו דרך חיים. יש לי לול הטלה, במשק מעורב בו כמה ענפים בהם ענפי קישוט לייצוא, מטעי פקאן פרדס ולול".
"ללול ההטלה ישנה מכסה של 900.000 ביצים. זהו לול ישן שעכשיו עושים לו צרות גדולות. הבן שלי הגיש תוכניות ללול חופש אבל ייקח שנים עד שיאשרו את הקמתו".
"בינתיים לא נותנים להמשיך לעבוד ואני לא יכול להשכיר את המכסה. פניתי לכל מי שאני יכול שיתנו לי לגדל עוד גידול אחד עד שהלול יהיה מוכן, אך בינתיים לא קיבלתי שום תשובה. כל פעם שיניתי ובניתי, זו הפרנסה שלי מאז שאני ילד".
"בני אגרונום, בעל שני תארים אקדמיים. הוא מאוד רוצה להמשיך בענף. לסגור את הלול, פירושו עבורי לחסל אותי פשוט כך", אומר מאיר.
מאיר יחיעם באחד הלולים הריקים. הלב כואב
"בבית חנן היו 71 לולים ב-71 משקים, כיום נשארו בודדים. לולים עומדים ריקים והיום לא שווים פרוטה. התקנות החדשות כאילו נכתבות במטרה שנסגור את הלולים", אומר מאיר. "ביקשו ממני לצופף רשתות, לבנות רצפת בטון, להקיף את הלול במשטח בטון ועכשיו רוצים שאקים לול רפורמה ואבנה ממ"ד ועוד".
"גם שאר ענפי החקלאות נסגרים. כאילו בכוונה. הגניבות החקלאיות הן מכה. אנשם נכנסים למטע הפקאן וממלאים שקים "בשביל הילדים", כאילו המטע שלהם. צלמי חתונות נכנסים לשדה החיטה, משחיתים בשביל לצלם חתן-כלה. איזו עזות מצח. זה קורה כל הזמן. ענפי חקלאות נסגרים. חיסלו את ענף השום ואת ענף הבצל".
ביחיעם היו 71 לולנים. היום נשארו מעטים
לגבי העתיד, מאיר אינו אופטימי: "אני חושב שלא יהיה תכנון והכל יעבור למשווקים הגדולים, החקלאים במשקים המשפחתיים ייפגעו. החקלאים בישראל לא מצליחים להתאחד, אין להם כוח פוליטי. תראה מה שקרה בהולנד, בה מפלגת החקלאים הפכה להיות לשון המאזניים. שם לא מעיזים להתעלל בחקלאים".
בית חנן: מסורת מפוארת של לולים ופרדסים
בית חנן שוכן במישור החוף הדרומי, בצד כביש 42 (המחבר בין ראשון לציון ליבנה ואשדוד), כשני ק"מ ממערב לנס ציונה. המושב משתייך לתנועת המושבים ולמועצה אזורית גן רווה. בתחום המושב נחשפה רצפת פסיפס עם כתובת ביוונית. ממערב למושב שמורת טבע בשטח של 35 דונמים ובה ריכוז של פרחי אירוס הארגמן.
השם ניתן על ידי הוועדה לשמות יישובים של הקרן הקיימת לישראל על שום הסמיכות לוואדי חנין, כלומר, "עמק הכיסופים והגעגועים".
בשנת 1921 ביקר אלכסנדר גולדשטיין בבולגריה במסגרת גיוס כספים לקרן היסוד. בעוד הפעילים הציונים בבולגריה בקשו להרים תרומה נכבדה לקרן היסוד הם דיווחו שהציבור בבולגריה אינו מוכן לתרום בגלל שהם מקבלים תלונות מקרוביהם שעלו לארץ ישראל שההסתדרות הציונית מסייעת רק לאשכנזים ולא נותנת דבר לעולי בולגריה.
בשנת 1923 נשקלה האפשרות ליישב עולי בולגריה בתל עדשים. בינואר 1924 הגיעה לארץ ישראל משלחת של יהודי בולגריה במטרה למצוא מקום להקמת מושבה של יהודי בולגריה שתשלב מסחר וחקלאות. באותה שנה ביקר בבולגריה מנחם אוסישקין והבטיח לנציגי קונסיסטוריון הקהילה היהודית לרכוש 3,000 דונמים לצורך הקמת מושב ליהודי בולגריה בארץ ישראל.
מאיר יחיעם במשרדו. נולד בבית חנן, לולן מאז ומתמיד
בהמשך, רכשה הקק"ל כ-10,000 דונמים ליד הכפר קוביבה אשר סמוך לנס ציונה. כ-6,000 דונמים עבור מושבת יהודי בולגריה והשאר עבור משק הפועלות בעיינות והמושבה טירת שלום.
בתקופה זו התחולל קרע בהנהגת הקהילות היהודיות בבולגריה בין הציונים למתנגדיהם, ובינם לבין הרוויזיוניסטים ובין נציגי העולים בארץ ישראל להנהגה בבולגריה. קרע זה הוביל למחלוקת בדבר הנהגת ההתיישבות החדשה ורשימת המועמדים להתיישבות ולבסוף הושגה פשרה במסגרתה מונו להנהגת המתיישבים שלושה נציגים המתגוררים בארץ ישראל ושניים מהקונסיסטוריון בבולגריה.
בשלב ראשון אושרה רשימה של 40 משפחות שהייתה מקובלת על שני הצדדים. הסוכנות היהודית גיבשה תוכנית משקית שעיקרה נטיעת פרדסים, הקמת לול וגידול ירקות, תוך יישובן של 20 משפחות על קרקע שלא תעלה על 2,000 דונמים, זאת כדי לאפשר למתיישבים מקורות פרנסה. ההסתדרות הציונית בבולגריה מעוניינת הייתה בהקצאת קרקעות ל-100 משפחות ומבוקשה לא ניתן לה.
בתחילת 1926 כבר נקבע מיקום המושב ליד נס ציונה, אולם הדיונים סביב הקמת המושב התארכו.
ביולי 1929, החלו בהכשרת הקרקע והכנת שתילים לנטיעת פרדס. רשמית נוסד היישוב בחג החנוכה 1929 ובכך היה ליישוב הראשון שהוקם לאחר מאורעות תרפ"ט. ראשי המשפחות עסקו בהקמה החקלאית ובבניין, בעוד בני משפחותיהם התגוררו זמנית בראשון לציון.
מושב של לולים טובים
מאחר שהמיישבים נחשבו כבני המעמד הבינוני, הייתה התמיכה הכלכלית מהמוסדות המיישבים בשיעור נמוך מהנדרש כדי לקיים את היישוב. ב-1930 אזלו מקורות המימון הפרטיים והמושב נקלע לחובות כבדים. המתיישבים נדחו הן על ידי תנועת העבודה והן על ידי המרכז החקלאי של הסתדרות העובדים. רק בקונגרס הציוני ה-20, שנערך ב-1937 אושר סיוע תקציבי מסוים והוא הועבר בפועל שנתיים מאוחר יותר.
ב-1933 החל שלב ההתיישבות השני, במסגרתו נוספו 20 משפחות נוספות למושב. נקבע תקציב של 500 לירות ארץ ישראליות לכל משפחה, מתוכן 300 לא"י היה על המתיישב להפקיד ממקורות מימון פרטיים ו-200 לא"י מתקציב הסוכנות היהודית. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה השתרע המושב על שטח של 2,700 דונמים ומנה 465 נפשות, שנכללו ב-89 משפחות.
לאחר קום המדינה נקלע המושב לבעיה דמוגרפית, בשל חוסר בעתודת קרקעות למתיישבים בני הדור השני. במקביל נותרו בבולגריה משפחות מועמדים שיועדו להתיישב במקום, שילמו מקדמה ורק לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו אליהם שטרי הקניין למגרשים, שנותרו ריקים במהלכה. לאור מאורעות המלחמה בבולגריה והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה, לא עלה בידי מרבית המשפחות שעלו ארצה לאחר הקמת המדינה, להשלים את רכישת המגרשים.
מבחינה כלכלית שגשג היישוב ובעשור הראשון לאחר הקמת המדינה גדל יבול התפוזים פי 2, כמות התרנגולות פי 4 וכמות הביצים המשווקות פי 5. במקום נבנה בית ספר שבאמצע שנות ה-60 למדו בו 298 תלמידים וגן ילדים לילדי נטעים, בית-חנן ובית עובד, בו למדו 34 תלמידים. כמו כן הוקם בית קירור ל-120 טון ירקות, בית אריזה לתפוזים, מדגרה ומתקן מיון ואיסוף ביצים.
—
<<ליד>>
תורי: "אנחנו ממש לא יודעים מה לעשות, פנינו לכל גורם אפשרי. עברנו פה דרך ארוכה: כילדה קטנה, לפני בית הספר ואחריו הייתי עובדת בלול ההורים, האכלה ביד, אם היה חמסין היינו עומדים ומרטיבים את הלולים עם צינור גומי. היום יש בקרת אקלים, מזון משופר, יש לנו ליווי של מדריכי שה"מ. אי אפשר לחסל את החקלאות, יהיה פה מחסור, זה לא נכון לחסל את החקלאות הישראלית ואי אפשר לפגוע כך בלולנים המבוגרים"
מאיר: "בבית חנן היו 71 לולים ב-71 משקים, כיום נשארו בודדים. לולים עומדים ריקים והיום לא שווים פרוטה. התקנות החדשות כאילו נכתבות במטרה שנסגור את הלולים", אומר מאיר. "ביקשו ממני לצופף רשתות, לבנות רצפת בטון, להקיף את הלול במשטח בטון ועכשיו רוצים שאקים לול רפורמה ואבנה ממ"ד ועוד".
