בגיל 80, אבנר בניון ממשיך לגדל עופות פטם במסירות, בדיוק כפי שעשה מאז שנות ה־70. בין לבין, הוא גם מצייר ומאמין שהחיים האמיתיים מתחילים כשלא מוותרים על שום דבר שאוהבים. בראיון אישי הוא מספר על הכניסה המפתיעה לענף, על האתגרים של ההווה, ועל החיים בכפר דניאל, שממנו הוא שואב שורשים ויצירה.
החיים מזמנים הפתעות – לפעמים גם כאלה שמשנות גורל. כך בדיוק התחילה דרכו של אבנר בניון בענף הלול. היום, כשהוא בן 80, הוא מהלולנים הוותיקים בישראל, ובכל זאת לא רואה עצמו פורש. "הפנסיה זה הדבר הכי שטותי שקיים", הוא קובע בביטחון. "מי שממשיך לעבוד – דוחה את הדמנציה, את הזיקנה. פשוט ככה. ואני, אני עוד בתוך עמי – עם הלולנים, עם המדריכים, עם הרופאים. כולם אנשים שאני מכיר עשרות שנים. אני חי את זה".
ההתחלה: טרגדיה שהפכה לייעוד
סיפור הכניסה של אבנר לתחום גידול העופות נשמע כמו תסריט לסרט: "זה היה בשנת 1969. בכלל לא הייתי מיועד לעבודה עם בעלי חיים. אמרו לי: אתה הולך לעבוד באבוקדו. קיבלתי חדר, חיכיתי למשפחה שתצטרף, ופתאום – ירייה. חשבתי אולי זה בגלל הקרבה לגבול, אבל הסתבר שהלולן התאבד".
למחרת בבוקר, כבר היה לו תפקיד חדש. "באו אליי ואמרו – אתה לא באבוקדו. אתה בלול. הגעתי בבוקר, ראיתי מישהי בוכה שם. אמרתי לה שלום, אני אבנר, והיא הלכה והשאירה אותי עם אפרוחים – ולא ידעתי מה לעשות. אחר כך הגיע מישהו מהמשק עם טסי ביצים, צילם משהו היתולי לאיזה עלון, אמר לי לפזר ביצים, לצעוק. עשיתי מה שאמר. אבל הוא לא אמר לי מתי להפסיק…"
ואז – רגע של טעות קלאסית: "פתאום הגיע מישהו, ראה אותי מפזר ביצים באקסטזה, נבהל וברח. אחר כך אמרו לי שהתקשר למרכז המשק וטען שאני לא לגמרי בסדר… בסוף לקחו אותי לרופא, הסברתי מה קרה – והוא הבין שאני בסדר גמור. ומאז אני לולן".
ארבעים וחמש שנה בכפר דניאל
לאחר ההתחלה בקיבוץ מגל, עבר אבנר לכפר דניאל – מושב פסטורלי בלב יער בן שמן. "הגעתי לכאן בשנות ה־70, מאז ועד היום אני פה. יש לי לול עצמאי, גם של האגודה וגם שלי. תמיד עבדתי בפטם. זה התחום שלי, זה מה שאני יודע ואוהב. למדתי, לקחתי קורסים, ניהלתי, ייצרתי – הכול בענף הזה".
כיום, גם בגילו המתקדם, בניון עדיין פעיל בשטח: "אני מגדל בין 65 ל־70 אלף פטמים למדגר, ויש שישה מדגרים בשנה – לפעמים אפילו יותר. בזמן המלחמה, כשהצפון והדרום הושבתו, היינו כמעט היחידים שיכלו להחזיק את הענף הזה. היינו 'הקו האמצעי'. הייתה עלינו אחריות גדולה".
"היבוא מברזיל? זה בלתי נתפס"
כשהשיחה נוגעת לייבוא העופות מברזיל, ניכר כי הנושא מעיק על בניון. "זה חורה לי מאוד", הוא אומר בנחרצות". למה? אני לא מצליח להבין. הרי היום לולנים מתחילים לחזור לפעילות, במיוחד אחרי המלחמה. הדרום היה משותק, הצפון נפגע – ועכשיו, כשהכול מתחיל להתאושש, מכניסים עוף מחו"ל? זה מרגיש כמו סטירה לפרצוף".
אבנר לא רק מוחה – הוא גם מעלה סימני שאלה על ההיגיון הכלכלי מאחורי ההחלטה: "אתה יודע מה זה לשלוח צוותים שיבדקו את העוף בברזיל? כשרות, בריאות, טיסות, פיקוח… ואז אומרים שהמחיר יישאר נמוך? איך זה מסתדר?"
אבל לא רק הכסף מטריד אותו – אלא גם בריאות הציבור. "אני חותם על העופות שלנו. יש פה מערכת פיקוח ברמה הגבוהה ביותר. יש לנו וטרינרים, יש לנו הדרכה מקצועית, יש מועצת לול. אני לא מאמין שלעוף שמגיע מהצד השני של העולם יש את אותם תנאים".
מכחול ביד אחת, טס ביצים ביד השנייה
לא רק בעופות עסקינן. אבנר בניון הוא גם צייר מוכשר. בשעות הפנאי הוא מתמסר לאמנות, יוצר ציורים צבעוניים ונוגעים ללב. "זה חלק ממני", הוא אומר בפשטות. "האמנות מאזנת אותי. זה רגע של שקט בתוך החיים האלה. אני אוהב לצייר, אני מציג, אני יוצר – וזה נותן לי כוח גם להמשיך עם הלול".
החיבור הזה בין עבודה גופנית לעשייה יצירתית יוצר דמות יוצאת דופן – לולן שמחזיק ביד אחת טס ביצים, ובשנייה מכחול.
ממשיך בעקשנות – ומעורר השראה
אבנר בניון הוא לא רק סיפור אישי – הוא מייצג דור שלם של חקלאים שממשיכים מתוך תחושת שליחות, לא רק פרנסה. הוא רואה את ענף הלול כעניין לאומי, כמשימה מתמשכת, וכמובן – כבית. "אני חלק מהמקום הזה. זה לא רק לול – זה חיים. ואני מקווה שייתנו לנו להמשיך לגדל, להחזיק את הענף הזה כמו שצריך".
כפר דניאל – מושב עם שורשים וסיפורים
כפר דניאל, מושבו של אבנר, הוא פנינה ירוקה בשפלה. הוקם בשנת 1949 על אדמות הכפר הנטוש דאניאל, ונקרא על שמו של דניאל פריש – נשיא ארגון ציוני אמריקה. בתחילה נקרא המושב "בית חבר", והוקם על ידי מתנדבים מחו"ל (מח"ל) דוברי אנגלית.
המושב ממוקם כ־4 ק"מ מדרום-מזרח לעיר לוד, בלב יער בן שמן, ושייך למועצה האזורית חבל מודיעין. כיום חיים בו כ־700 תושבים, חלקם עוסקים בחקלאות מסורתית – לולים, מטעים, שדות ורפתות – ואחרים עוסקים במקצועות חופשיים.
במהלך השנים עבר המושב תהליך של הפרטה והרחבה, וכיום הוא כולל גם מרכזים מסחריים ותיירותיים כמו חנות "הצורפים" למוצרי יודאיקה, מבשלת בירה ישראלית ("ביר בזאר") ובית קפה-מסעדה בשם "Wild Bread" – שהופכים את המקום לאטרקטיבי לביקור, תרבות ופנאי.
אבנר בניון אולי בן 80 – אבל בעיניים שלו עדיין יש את הניצוץ של אפרוח בתחילת הדרך. בין מכחול ללול, בין אמנות לעבודה קשה, הוא ממשיך להיות השראה לא רק לחקלאים, אלא לכל מי שמאמין שלא משנה הגיל – החיים נמשכים כל עוד אתה לא מוותר על עצמך.
<<כיתובים>>
אבנר בניון
(צילום: דני בלר)
אבנר בלול הפטמים
(צילום: עצמי)
מבט על הלול
(צילום: באדיבות אבנר בניון)
הלול בכפר דניאל
(צילום: באדיבות אבנר בניון)
