שגית וזיו סבגי, הורים לארבעה ממושב מסלול, בנו במו ידיהם אימפריה של גידול פטם – שתי חוות, 12 לולים וטכנולוגיה מתקדמת. בין לילות ללא שינה, חיבור עמוק לקרקע והתנדבות מעוררת השראה – הם מוכיחים שאפשר לגדל גם עופות וגם שליחות אמיתית לחיים
כרמל ברדוגו-שצקי
את שגית וזיו סבגי פגשתי בחוות הלולים שלהם במושב מסלול, בה הם מגדלים 330,000 עופות. פגשתי זוג נשוי, הורים לארבעה ילדים, אשר אי אפשר שלא להתאהב בקסמם ובאנרגיה הנמרצת, האופטימית, במחויבות לעבודה ולעשייה בשיתוף הפעולה בניהול הבית והמשק כתף אל כתף ועם הרבה אהבה. לזוג משק משותף ומצליח של שתי חוות עם שישה לולים בכל אחת החוות אשר הוקמו על ידי "אגרוטופ", וכעת הם עובדים על הקמה של חווה נוספת.
את הדרך המשותפת התחילו כשהכירו בגיל 20. שגית, בת נתיבות, הכירה את זיו אחרי טיול לדרום אמריקה ומאז השניים ביחד, בלתי נפרדים. זיו, בן מושב מסלול, דור שני למגדלי פטם, בן הזקונים במשפחה – היה נראה לו אך טבעי להמשיך את הדרך של הוריו: "היה פה כבר משהו קיים, עכשיו נשאר רק להפציץ את זה למעלה. זו האוניברסיטה שלי לחיים", הוא מספר. הם התחילו את הדרך למעשה ממש מאפס. הם מחליטים להשכיר לולים מהשכנים ליד ההורים, אביו ראה שהוא מצליח ועובד בכישרון רב.
לאחר מכן, אביו הציע לו לנהל את הארבעים דונם של המשפחה. הם גרו בקרוואן בתוך שטח החווה, במקום ללא תאורה, בחלקות ב', שמרוחק מהשטח המושב. הם עשו הכל מא' ועד ת' על מנת שלא לייצר עוד הוצאות. בחמש השנים הראשונות, כל שנה הם הצליחו לבנות לול חדש. לאחר מכן הם החליטו להתחתן, ולקנות משק במושב.
ואז הם למעשה בונים את החווה השנייה. ברגעים האלה הם מתחילים לעבוד על הרחבת המשפחה, להם ארבעה ילדים אשר גם הם פעילים במשק. הילדים חלק בלתי נפרד מהמשק, הם לומדים את התחום מתוך תפיסה שהם יהיו דור העתיד. כל המשפחה רתומה במשך הגידול לכל מה שנדרש.
מתחילת הדרך, הם פועלים בחריצות, ביעילות ובחדשנות: "יש לנו מצלמות בתוך הלולים, בתוך המבנים יש לנו שליטה מרחוק על כל המערכות של הלול… אנחנו רואים הכל דרך הטלפון, דרך הטלוויזיות, מתפעלים את הכל דרך המחשב ואנחנו רואים את הכל 24 שעות ביממה. אנחנו יכולים לדעת כמה האפרוחים שתו, אכלו, טמפרטורות, אם יש תקלה אז נשמעת אזעקה ומיד אחד מאיתנו מגיע לשם לטפל בתקלה".
על אף האמצעים הטכנולוגיים, שגית מתארת בחשיבות עליונה את הנוכחות שלהם שם, עם יד על הדופק כל הזמן, להיכנס לתוך החווה ולדעת מה מרגישים על בשרך התרנגולים, ואם קר או חם להם או כל דבר אחר. "אני מסתובבת פה בלילות לפעמים. יש לי רישיון לנשק. כשזיו כבר עייף מאוד והוא לא יכול להגיע אז אני באה בלילה ובודקת אם יש אזעקה, שהמאווררים עובדים, שהכל בסדר. זה ממש לא קל, כי בסוף את מגדלת בעלי חיים".
המשק מתנהל בצורה יעילה מאוד, כולל ביצוע שירותים עצמאיים: "אנחנו מאוד יעילים, אנחנו שוטפים לעצמנו ומחטאים לעצמנו ועושים לעצמנו את כל השירותים שאמורים לעשות קבלנים מבחוץ – אנחנו עושים לעצמנו במשקים שלנו, אפילו מערכת חדשנית לשריפת הפגרים אשר יכולה לשמש אחר כך למזון לבעלי חיים, דישון חקלאי ועוד". בתפעול המשק, הם לא לגמרי לבד. שני עובדים תאילנדים עובדים ביחד איתם בניהול המשק ואני פוגשת אותם יחד כאשר אין גידול פעיל כרגע. בתקופת הגידול, הם מספרים, יש סטריליות מוחלטת והקפדה יתרה בין הלולים על מנת שלא להעביר מחלות חלילה בין חווה אחת לאחרת, זאת בחשיבות עליונה עם הגיעם של האפרוחים בימיהם הראשונים בחווה.
מה האתגרים שלכם בניהול המשק?
"כל עונה יש לה את האתגרים שלה, החורף הוא הגידול הכי קשה, עם הכי הרבה תמותה אצל העופות, אבל יצאנו ממנו בסדר וזה מאחורינו עכשיו. יש את האתגר הטכנולוגי, שזה להמשיך ולנבור בטכנולוגיות ובחדשנות שיוצאת מפעם לפעם, דרך המשווקים של הטכנולוגיות והחברות שאנחנו עובדים איתם, וגם דרך העיתון, משתדלים להתעדכן ולהתאים את עצמנו כדי להצליח לייצר איכות טובה יותר".
איך נראה היום יום שלכם?
"הילדים מתפזרים למסגרות ואז אני וזיו כל אחד הולך לחווה אחרת כשיש גידול. כמובן שכל ההתעסקות הבירוקרטית, כל ההקמות, אישורים, עורכי דין, אדריכלים, הנהלת חשבונות – הכל עובר דרכי. אני מטפלת בהכל מא' ועד ת'. בסה"כ אנחנו ארבעה אנשים שמתפעלים את העסק המפלצתי הזה. לפעמים אני לא מאמינה שאת כל זה אנחנו בנינו ועשינו במו ידינו. בסוף זו עבודה נורא בודדת, ואין ממש את מי לשתף מאחר ומדובר בעסק משפחתי. העסק הזה מאפשר לנו לחיות היטב, לא חסר לנו כלום, ומאפשר לנו לממש את השליחות שלנו". שגית מספרת.
מה השליחות שלך?
"השליחות שלי מתחלקת לכמה דברים. זה התחיל מזה שהיינו לולנים כל חיינו ואז באמצע החיים חליתי. במשך שנה הייתי בסורוקה ופתאום נחשפתי לדברים אחרים. שכבתי במחלקה ונכנסת העגלה הראשונה של הרופאים, זריקות, חומרים, הרבה כאב, טיפולים. ואז כשהם יצאו, הייתה נכנסת עגלה אחרת, עגלה שמחה עם סוכריות, עוגות, קפה, שוקולד. הזמן עוצר מלכת.
את פתאום מרגישה שהכל רגיל, הכל בסדר, דפיקות הלב משתנות, כל הלחץ משתנה. פתאום את מדברת על דברים אחרים, את בכלל לא חושבת שאת בבית חולים וזו הייתה העגלה של 'עזר מציון'. את מבינה שיש דברים יותר חשובים בחיים. הכל הופך להיות פשוט ורגיל ושזה הדבר האמיתי.
אני אמרתי להם 'תקשיבו, אני תוך שנה מסיימת את הטיפולים ואני באה להתנדב פה'. עברה שנה, סיימתי את הטיפולים, החלמתי. מאותו הרגע התחלתי להתנדב בעגלה הזו בעצמי, מדי ראשון בסורוקה. הצלחתי אפילו להביא את העגלה הזו לבית החולים השיקומי, 'עדי נגב', אשר ממוקם במועצה שלנו (מ.א. מרחבים), ומדי יום יש מתנדבים שגייסנו והבאנו שמפעילים את העגלה הזו עבור המטופלים. זה מאוד מרגש. בעצם, הייעוד זה לעשות טוב ולזכור שאנחנו פה בהשאלה וכל מה שיש לנו בהשאלה, הבנתי שאני שליחה של אלוהים וצריכה להיות בשביל מישהו אחר".
איך זה לנהל עסק משותף ביחד עם הבעל?
"אנחנו החברים הכי טובים, אנחנו עוזרים ומפרגנים אחד לשנייה".
איזה ציפיות יש לכם מהמדינה והרשויות בעת הזאת?
"קודם כל, אנחנו מאוד רוצים שלום, שהחטופים יחזרו ושיהיה שקט וטוב במדינה שלנו. דבר שני, תמיכה בהשקעות של טכנולוגיות, ציוד ועוד. המדינה חייבת להבין שחקלאות היא העתיד של המדינה והביטחון של האזרחים עובר דרך החקלאות. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו יכולים לסמוך על עצמנו ועל הייצור העצמי שלנו ולא להישען על אף מדינה אחרת."
"כל עונה יש לה את האתגרים שלה, החורף הוא הגידול הכי קשה, עם הכי הרבה תמותה אצל העופות, אבל יצאנו ממנו בסדר וזה מאחורינו עכשיו. יש את האתגר הטכנולוגי, שזה להמשיך ולנבור בטכנולוגיות ובחדשנות שיוצאת מפעם לפעם, דרך המשווקים של הטכנולוגיות והחברות שאנחנו עובדים איתם, וגם דרך העיתון, משתדלים להתעדכן ולהתאים את עצמנו כדי להצליח לייצר איכות טובה יותר
