עו"ד גד שטילמן, עו"ד רום שטילמן
במושבים רבים מקובל לחשוב כי הורשת המשק החקלאי – בין אם לבן ממשיך ובין אם ליורש על פי צוואה – כוללת בתוכה באופן אוטומטי גם את כל הזכויות הייצור הנלוות למשק, ובראשן מכסת הביצים. בפועל, מדובר בהנחה שגויה העלולה ליצור סכסוכים משפחתיים, כשלי תכנון ואף אובדן האפשרות להמשיך את פעילות הלול במשפחה. הפסיקה והנהלים הרגולטוריים מלמדים כי מכסת הביצים אינה “נגררת” תמיד אחרי הנחלה, ויש להתייחס אליה במפורש ובנפרד במסגרת תכנון הירושה.
להלן מקרה הממחיש את הבעייתיות בהורשה:
בן שעבד עם הוריו בלול המצוי בנחלתם במשך שנים רבות, מחזיק בנחלה נפרדת משלו באותו מושב. הבן פיתח את לול הוריו והגדיל ביוזמתו ובחריצותו את המכסה, לקח על עצמו את האחריות הנלוות לרבות הקמת מערכות ייצור חשמל על גגות הלולים. אולם, כאמור, המכסה רשומה על שם הוריו והלול מצוי בנחלתם.
בצוואתם הורישו ההורים את המכסה לאותו הבן על מנת שימשיך את פעילות לעצמו ואת הנחלה הורישו לבן אחר. בין היורשים קיימת הסכמה מלאה שיש לכבד את צוואת ההורים ולהקנות את הזכויות במכסת הביצים לבן שירש אותם.
למרות הניסוח החד-משמעי בצוואה ועל אף שלא קיימת כל מחלוקת בין היורשים, הבקשה להעברת המכסה נדחתה, בנימוק שהבן אינו יורש את אותה נחלה שאליה משויכת המכסה. זאת על אף העובדה שיש לאותו הבן נחלה אחרת באותו מושב.
התוצאה: לא ניתן היה לקיים את רצון ההורים כלשונו ועל הבן שירש את המכסה לא נותר אלא למכור את המכסה ולהפסיק להתפרנס מחקלאות.
ההבחנה בין נחלה לבין מכסה אינה רק טכנית – היא מהותית. הנחלה היא זכות במקרקעין ובהקצאת רשות מקרקעי ישראל, הכפופה לדיני ההתיישבות, להסכמי המשבצת ולהסדרים הייחודיים החלים על משקים חקלאיים. לעומת זאת, מכסת הביצים היא זכות ייצור רגולטורית, אישית במהותה, הכפופה לכללים ולהנחיות של מועצת הלול. העובדה ששתי הזכויות מתקיימות באותו משק אינה הופכת אותן לאותה זכות.
בתי המשפט כבר קבעו במספר מקרים כי הורשת המשק החקלאי – אפילו כאשר מדובר במינוי בן ממשיך או בזוכה יחיד על פי צוואה – אינה מקנה בהכרח לאותו יורש גם את מכסת הביצים. הסיבה לכך נעוצה בכך שמדובר בשתי מערכות נורמטיביות שונות: דיני הירושה ודיני ההתיישבות ביחס לנחלה, לעומת דיני האסדרה הענפית ביחס למכסה. לכן, גם אם הצוואה שותקת ביחס למכסה, וגם אם היא אינה שותקת – אין ודאות שההוראה הקבוע בצוואה תקוים בפועל.
המסגרת המשפטית של ירושת משק חקלאי מורכבת ממספר שכבות ולרובם מכנה משותף אחד: בעת פטירת בעל הנחלה עוברות הזכויות לבן זוגו שנותר בחיים, ולאחר פטירת שני בני הזוג עוברת המכסה למי שיכול ומסוגל לקיים את המשק או למי שנרשם כיורש יחיד בצוואת ההורים.
אלא שגם הסדר מיוחד זה מתייחס למשק החקלאי – לא בהכרח מתייחס לזכויות הייצור הענפיות הנלוות אליו. כאן נכנסים לתמונה כללי מועצת הלול. לפי הכללים הנהוגים כיום, יורש של מכסת ביצים חייב להיות גם יורש המשק הספציפי שאליו משויכת המכסה. אם לא מתקיימת זהות בין יורש המשק לבין מבקש העברת המכסה – הבקשה צפויה להידחות.
עיננו הראות כי כללי המועצה עומדים בסתירה לפסיקה. מחד הפסיקה קובעת כי הורשת הנחלה אינה כוללת בחובה את הורשת מכסת הביצים ומאידך מי שירשם כיורש המכסה ללא זכויות בנחלה לא יוכל לקיים את המשך הפעילות של בלול הוריו.
כללים אלה יוצרים קושי של ממש בתכנון ירושה הוגן ושוויוני במשפחות חקלאיות. הורים רבים מבקשים להוריש את הנחלה לילד אחד, אך להעניק את פעילות הלול לילד אחר – בדרך כלל זה שעבד בפועל בענף במשך שנים, השקיע, צבר ניסיון והיווה כוח מרכזי בהפעלת המשק. אלא שבפועל, גם אם הצוואה מנוסחת באופן ברור ומפורש – הרגולטור הענפי אינו מחויב לאשר את פיצול הזכויות.
המצב הנוכחי יוצר לעיתים תוצאה אבסורדית: במקום לשמר את הלול כפעילות משפחתית בין-דורית, הכללים מביאים לכך שהיורשים נאלצים למכור את המכסה לגורם חיצוני. בכך נפגעים הן הרצון המשפחתי והן הרצף החקלאי.
מה ניתן לעשות? בראש ובראשונה – תכנון מוקדם. אין להסתפק בצוואה כללית המתייחסת לנחלה בלבד. יש להתייחס במפורש למכסת הביצים, לזכויות הייצור ולמבנה הרגולטורי החל עליהן. יש לבחון מראש את כללי מועצת הלול העדכניים, את תנאי הזכאות להעברת מכסה, ואת הקשר הנדרש בין המכסה לבין הנחלה. במקרים רבים נכון לבצע מהלכים מוקדמים עוד בחיי ההורים – כגון הסדרה חוזית של העברה לבן שתאושר מול מועצת הלול.
נוכח העובדה שענף הלול מתאפיין בהשקעות כבדות, התמחות מקצועית ורצף תפעולי, יש היגיון רב בכך שהמחוקק והרגולטור יבחנו מודלים גמישים יותר שיאפשרו העברת מכסה למי שעוסק בפועל בייצור גם אם אינו יורש אותה נחלה פורמלית. אנו בדעה שראוי ואף חובה שחקיקת המשנה המתייחסת להורשת מכסת הביצים תשתנה ותותאם למציאות המשתנה.
עד שיחולו שינויים רגולטורים – האחריות מוטלת על בעלי המשקים ובני משפחותיהם להיערך מראש, להיוועץ באנשי מקצוע ולנסח צוואות והסכמים מתוך הבנה מלאה של המורכבות.
תכנון נכון היום עשוי למנוע אובדן פעילות חקלאית מחר.
