איתי בוקובזה, לולן ותיק ממושב גילת, ומאיר להב, בעלי חברה מובילה לפיתוח מערכות אוורור ותאורה ללולים, מספרים על הדרך שעשו יחד, על הציוד שעושה את ההבדל, על האתגרים במציאות הישראלית – ובעיקר על שליחות מקצועית, אמונה בדרך וחתירה בלתי פוסקת למצוינות.
הבוקר במושב גילת נפתח באור רך ובשקט חקלאי של שדות דרומיים. בתוך הלול רחב הידיים של איתי בוקובזה, שקט אחר שורר – שקט של סדר, של שליטה, של ניסיון. אוויר נעים, עופות רגועים, רפד יבש – ואיתי עצמו מקבל את פנינו בחיוך פתוח. אליו מצטרף מאיר להב, איש מקצוע ותיק ומנוסה, שמלווה את איתי שנים ארוכות עם פתרונות טכנולוגיים מהמתקדמים בתחום. לא מדובר בעוד סיפור על חקלאות ישראלית – אלא על שותפות אמיצה, חדשנות מתמשכת, ובעיקר – אהבה גדולה למקצוע.
איתי, איך התחלת את הדרך שלך בלול?
"אני גדלתי בתוך זה. אבא שלי בנה את הלול הראשון בשנת 1994. בגיל 22, מיד אחרי הצבא, הצטרפתי אליו – ומאז אני פה. אנחנו דור שלישי לחקלאים במושב גילת. חקלאות הייתה תמיד חלק מהזהות שלנו. זה התחיל מהקשר עם אבא, מהרצון לעבוד לידו וללמוד ממנו. אבל זה הרבה מעבר לזה. יש בזה ערך – ביטחון מזון, עצמאות, ציונות. זו שליחות."
כמה לולים יש לך היום?
"אנחנו מגדלים בשבעה דונם של לולים. ארבעה לולים – שניים ותיקים, בגודל 1,400 ו־1,600 מ"ר, ועוד שניים חדשים יותר, כל אחד 2,000 מ"ר, שבנינו ביחד ב־2015. הכל מבוקר, עם ציוד מהמתקדם שיש – מערכות אוורור, צינון, תאורה, חשמל – הכל דרך מאיר להב."
מאיר, איך התחיל שיתוף הפעולה ביניכם?
"נפגשנו דרך המלצות. איתי חיפש פתרונות יעילים ואמינים. מהר מאוד נוצר חיבור מקצועי וגם אישי. אני לא מוכר רק ציוד – אני בונה פתרונות לכל צרכי הלקוח. אנחנו מתכננים כל מערכת לפי צורך מדויק, לפי האקלים, לפי גודל הלול, לפי תקציב, לפי הכול. וזה מה שעושה את ההבדל."
איתי, אתה באמת רואה את ההבדל?
"ברור. עד שמאיר נכנס לתמונה, השתמשנו בציוד פשוט יחסית. היום, בזכותו, יש לנו מערכות מדויקות שנותנות תוצאה שונה לגמרי. איכות הסביבה בלול השתפרה פלאים – וזה מתורגם לשיפור בתוצאה. אתה רואה את זה במשקל, בבריאות העוף, באחוזי תמותה נמוכים, ובשקט של הלול."
כמה עופות אתם מגדלים בכל מדגר?
"בערך 100 אלף עופות, שישה מדגרים בשנה."
ובזמן המלחמה האחרונה – איך הסתדרתם?
"הלול לא נפגע. אני אישית הייתי מגויס שמונה חודשים, כמעט בלי הפסקה. אבל העסק המשיך לתפקד, בזכות העובדים והמערכת שתומכת בי. גם כשהיו נפילות וטילים באזור – הענף החזיק מעמד."
מאיר, איזה חידושים אתה מביא לענף?
"במערכות צינון למשל, השתמשנו בטכנולוגיה מתקדמת. יש לנו שלושה גששים בלול – ממוצע שלהם נותן לנו את תחושת האקלים המדויקת. המערכות יודעות להוריד גם 15 מעלות חום באמצע יולי, בלי בעיה. הכל מבוסס חיישנים, בקרה מרחוק, שליטה מלאה מהטלפון."
יש גם יתרון בתחזוקה, נכון?
"כן. אנחנו בונים מערכות ש'עובדות איתך'. אם יש תקלה – אתה לא צריך לפרק הכול. אפשר להחליף פד בודד בתוך המזרן, בלי להוציא את כולו. צנרת עשויה PVC איכותי, אין פחים חלודים, אין חיבורים מסובכים. הכל מתוכנן כדי שמגדל יוכל לטפל לבד, בלי תלות באיש מקצוע כל יומיים."
איתי, אתה מצליח לתחזק את זה לבד?
"בוודאי. אני יודע להחליף מנוע, רצועה, פוליאם. התאורה – בכלל לא מתקלקלת. יש לי נורות לד שקניתי לפני עשרים שנה – עדיין עובדות. זה מדהים. וגם אם יש משהו – מאיר תמיד עונה, תמיד זמין."
מאיר, אתה מייצר את נורות הלד בעצמך?
"נכון. יצרתי מפרט מיוחד שמתאים לגידול עופות – בעוצמה, בלומינים, באורך החיים. בתוך הנורה יש מערכת קירור שמונעת התחממות – וזה מה ששומר עליה לאורך שנים. רוב הנורות בשוק מאבדות עוצמה אחרי שבועיים. אצלי – הן יציבות גם אחרי שנים."
ואיך מנהלים את התאורה במהלך הגידול?
"הכול מתוכנת מראש. משלב הבקיעה ועד גיל שיווק. יש פרוטוקול – כמה שעות תאורה ביום, איך מצמצמים אותן עם הזמן, והכול לפי קצב הגדילה. ממוצע של שבע שעות שינה ביום לעופות, כדי לשמור על איזון."
ומה לגבי היבוא של פטם מברזיל?
איתי: "זה לא באמת ישים. רוב הציבור בישראל שומר כשרות שחיטה – גם היהודים וגם המוסלמים. אתה לא יכול לשחוט בחו"ל ולצפות שזה יתאים. בנוסף – מה עם שרשרת האספקה בארץ? יש אינספור בעלי מקצוע שמתפרנסים מהענף הזה – תערובת, וטרינרים, תחבורה, ציוד, עובדים. אם מייבאים – כולם נופלים. זה לא רק הלולן. המדינה חייבת לשמור על הענף הזה."
מאיר, אתה רואה את השינויים בענף?
"התפתחות מדהימה. לפני עשרים שנה – עוף היה שוקל 1.6 ק"ג והיום 2.5 קילו גרם בגיל השיווק, 35 יום. הנצילות של המזון השתפרה, תנאי הגידול השתדרגו, הציוד מדויק יותר. כל הזמן לומדים ומשתפרים. ואני רואה את זה בשטח – מי שמשקיע, מצליח."
איתי, איך שומרים על השראה לאורך זמן?
"צריך לאהוב את זה. לחיות את הלול. לקום בבוקר, להרגיש את השטח, להיות עם היד על הדופק. גם אחרי מילואים או מצב חירום – אני חוזר ללול עם אש בעיניים. יש תחרות בריאה בין מגדלים – מי מגיע לתוצאה טובה יותר. זה מניע אותי. גם כלכלית, גם מקצועית, וגם אישית. זו גאווה."
"צריך לאהוב את זה. לחיות את הלול. לקום בבוקר, להרגיש את השטח, להיות עם היד על הדופק. גם אחרי מילואים או מצב חירום – אני חוזר ללול עם אש בעיניים. יש תחרות בריאה בין מגדלים – מי מגיע לתוצאה טובה יותר. זה מניע אותי. גם כלכלית, גם מקצועית, וגם אישית. זו גאווה"