לולנים בקו העימות חלקו איתנו את התחושות שלהם בימי המאבק וחוסר הוודאות בענף ההטלה: "הוריי חשבו שיוכלו להזדקן בכבוד, בלי מכסת ההטלה יוותרו ללא כלום. הלול הוא הבסיס הכלכלי, אחרי 70 שנות עבודה לוקחים להם אותו"
מאת: דני בלר
צילום ראשי: מושב נטועה, המזוהה עם הלולים (צילום: Echetz / 0CC)
לולני ההטלה בקו העימות שרויים, בחודש דצמבר, בימים של חוסר וודאות. ביטול התכנון בענף ההטלה יטיל כלייה על המשק המשפחתי, בתווכו לולים הקיימים כמעט מאז קום המדינה. מצד אחד, דרישת האוצר ומשרד החקלאות לשדרוג לולים. השקעה של לפחות מיליון שקלים. מצד שני, הצהרה כי המדינה תייבא ביצים פטורות ממכס. הלולנים במשקים המשפחתיים מבולבלים וחסרי אונים. "איך אקח הלוואה לשדרוג הלול, אם אין סיכוי שאתחרה בביצים מאוקראינה שיובאו לפה בזיל הזול. האיכות שלהם? זו כבר שאלה אחרת", אומר לנו לולן מהצפון, שנכון לשבוע השני של דצמבר, אינו יודע לאן הדברים הולכים – אך עדיין מקווה לתפנית חיובית.
שוחחנו עם יואב כהן, לולן ממושב נטועה. המושב שוכן באזור הצפון בגובה כ-690 מטר מעל פני הים ליד הגבול בין ישראל ללבנון והוא השייך למועצה אזורית מעלה יוסף. היישוב מונה קרוב ל-70 משפחות חקלאים. היישוב הוקם בשנת 1966 על מורדות הר בירנית, על ידי בנים למשפחות מהמושבים בגליל כחלק מהתוכנית ליישוב הגליל על ידי יהודים שנקראה מבצע ”סוף סוף". רוב המתיישבים היו יוצאי כורדיסטן. שמו של היישוב סמלי, כך גם שם היישוב שתולה הסמוך.
יואב לולן מגיל קטן ואב ל-11. הוא בן למשפחה ציונית, שבאה להתיישב בקו העימות, למרות הכל. "אנחנו גדר חיה מול הלבנון. אבי ז"ל בן למשפחה שחיה הרבה דורות בישראל, אמי שתחיה נולדה במרוקו. להורים שלי נתנה מכסת מטילות, שפרנסה אותם בכבוד. לא התעשרו, לא מתעשרים מלולים. זה נתן להוריי וכעת לאימי, את אותו בסיס כלכלי שאפשר לה להזדקן בכבוד. זה אומר שאם אחד האחים שלי זקוק לסיוע, היא יכולה לעזור לו. הוריי התיישבו מתוך ציונות בקו העימות. האמינו בחקלאות כערך. אנחנו ארבעה אחים, אני ואח נוסף שירתנו שירות משמעותי בצה"ל, ביחידות קרביות, אחי משמש רבש"צ. אבי ז"ל היה צנחן, מאלה אשר בשנות החמישים צלחו את המתלה. כולנו ציונים בנשמה".
הלב יוצא אל מובילי המאבק
יואב רואה את המאבק ולבו יוצא אל המובילים אותו: "מוטי אלקבץ, מזכיר ארגון מגדלי עופות, עושה עבודת קודש. הוא נלחם בשבילנו, הוא עובר ימים לא קלים. הוא מוביל מאבק קשה. במשרדי האוצר והחקלאות נחושים לבטל את התכנון. אם יבטלו את התכנון, אין מה לעשות פה. מכעיס אותי מאוד, שאנחנו סיפקנו ביצים טריות, בריאות, עשרות שנים. היו פה מלחמות, ההורים עבדו בלול גם בימים של מלחמות. אנחנו נתנו לישראל ביטחון תזונתי, אך הממשלה מבקשת לגזול מאיתנו את הביטחון הכלכלי. תבין: הלול הוא העוגן התעסוקתי שלנו, שמאפשר לנו להתפרנס בכבוד".
יש לו חשש כבד: "אני חושש שהמטרה היא לחסל את ההתיישבות בקו העימות. אם יסגרו אותנו, מי שיישארו הם הטייקונים, להם יש כבר לולים מוכנים. אנחנו בישראל לא יכולים להתחרות מול עלויות הייצור של מדינות אחרות: מחיר הדלק וההובלה זול יותר, אין שם מע"מ על מזון, עלויות הייצור זולות בשליש. בישראל נטפלים לענף ההטלה.
(צילום: מגן ישראל לחקלאות / שימוש הוגן על פי סעיף 27 א')
גם אבנר אליהו ממושב שתולה השכן חש כעס וחוסר וודאות. המושב הוקם על פי תוכנית סו"ס ("סוף סוף") לייהוד הגליל. המושב היה אמור לעלות על הקרקע, בסוף שנת 1966, מיד לאחר נטועה וזרעית. לאחר כשנתיים שבהן נותרו בתי המושב מוזנחים, נכנסו המתיישבים למושב במרץ 1969.
לאחר שגזרת גבול הצפון התחממה, לחץ משרד הביטחון לאכלס את המקום כדי לסתום את הפרצה בגבול בין זרעית ונטועה. בינואר 1969 פוצצו מחבלים שחדרו מלבנון בית ריק בקצה המושב. בתגובה החליטו המתיישבים להקדים את עלייתם על הקרקע, עוד בטרם חובר המושב למים ולחשמל, ובמרץ 1969 עברו למושב 25 המשפחות הראשונות, רובן מאלקוש. הם עברו לשתולה בגלל התרחבות המשפחות, במטרה לאפשר לבניהם להתיישב איתם במושב. המתיישבים היו עולים מכורדיסטן.
מלח הארץ, מתיישבי קו העימות
אנחנו משוחחים עם מושבניקים שורשיים, מי שזוכים לתואר "מלח הארץ". צריך הרבה אמונה ונחישות, רצון לעבוד קשה ולהקריב חיים נוחים, כדי לשבת בהר.
מכעיס את אבנר אליהו שמספרים לציבור שהביצים בישראל אינן בטוחות למאכל: "אנחנו מספקים עשרות שנים ביצי מאכל לכל תושבי ישראל. אף אחד לא מת מאכילת ביצה ישראלית. מדברים על יוקר המחיה ומאשימים את ענף הביצים. בוא אני אספר לך כמה מרוויחים: אחרי שאני משלם תערובות, מים, דלק, הובלה, מיסים, פיקוח – מתבנית ביצים שנמכרת ב-11 שקלים – אני נשאר, במקרה הטוב, עם שני שקלים".
"לא משנה מה אירע בישראל, מגפה, מלחמה, אירועי מזג אוויר – האיזור הזה סיפק ביצים. הלול הוא ענף מרכזי באזור ההר. ברגע שייסגרו לולים, לא תשאר פה פרנסה למשפחות. לנו לא הייתה אף פעם הפריווילגיה לסגור את הלול, גם כשהיו אירועים ביטחוניים. אתה יודע, אנחנו לא מתעשרים מהביצים. אני נאלץ לעבוד גם בדברים אחרים, על מנת להשלים פרנסה".
"אם ייבאו ביצים ללא מכס, לא רק שזה יוריד את המחיר – בסוף נשלם יותר יקר. השוק נפתח לייבוא חמאה – ומחמאה ישראלית שעלתה כ-8 שקלים לחבילה של 250 גרם, המחירים זינקו, אתה לא מוצא חמאה ישראלית, אלא חמאה מיובאת ב-20 שקלים".
"אני חושש מעוד משהו: ברגע שלא תהיה עבודה הצעירים יעזבו. הייתה פה חברה חזקה, כי הענף שלנו החזיק את כולם ביחד. אם החברה תחלש, ייכנסו לפה גורמים פליליים וחבלניים".
"אבא שלי, אליהו צלאח, כיום בן 90, סב ל-51 נכדים, הקים את שתולה. כל החיים היה על הגבול. הוא עלה לארץ מכורדיסטן, ראשוני העולים משם. עליה שהגיעה לארץ הקודש עם הרבה ציונות. התיישבו בהר, הקימו מושבים רבים. עכשיו הממשלה, במקום לסמוך על האנשים היקרים האלה, שמה את הביטחון התזונתי של תושבי ישראל בידיים של רוסיה ומולדובה".
