שמואל שורניק הקים לול אורגני יפהפה במושב רמת צבי, אך נאלץ לעבור לגידול משותף, בשל התקנות החדשות. פורטונה אטיה, ממושב דלתון, מספרת איך לול המטילות הוא מהות החיים של הלולנים הוותיקים. דברים כואבים – ובעיקר, הרבה שאלות פתוחות
דני בלר
צילום ראשי: מושב דלתון בחורף (קרדיט: קרלוס הגדול / CC BY-SA 3.0)
"הלול היה אמור להיות הביטחון הכלכלי שלנו לעת זקנה – ועכשיו, מה יהיה?" אומרת פורטונה אטיה ממשוב דלתון, שנולדה בלוב בשנת 1943 ועוד מעט תחגוג גבורות. "עליתי ארצה מלוב, בגיל 6, שנה אחרי קום המדינה. אתה יודע – לא היה פה כלום. הכל בנינו בידינו. עליה ציונית, אנשי עבודה, חקלאים, אנשים ערכיים". לפני 20 שנה התאלמנה מבעלה חיים אטיה ז"ל ולא שיערה שתגיע למצב של חוסר וודאות כלכלית. הרי הלול עבד כל השנים, סיפק שנים על גבי שנים תוצרת טובה ובריאה, ביצים טריות, איכותיות. "כמה עבודה, כמה דמעות, לעבוד על הקרקע הזו, שלא היה בה כלום".
פורטונה כאובה, אבל יותר מהכאב הפיזי, היא חשה כאב על מה שקורה בימים אלה. "כשהייתי בריאה, עבדתי כל יום בלול. בעלי עבד בכרם בן זמרה. גידלנו ילדים. הלול היה הבסיס הכלכלי שלנו, היינו שקטים שנוכל להתפרנס בכבוד. לא להתעשר, להתפרנס בכבוד מעמל כפינו".
"נורא כואב לי כשמדברים על הלולים שלנו כ"לולי זבל". הלול שלי היה בית מרקחת. הרי אני רוצה שלמטילות יהיה טוב, שיהיה נקי ויפה. אנחנו, אנשי המושב, עברנו שבעה מדורי גיהנום. נאחזנו בקרקע, הקמנו חקלאות. היה פה מאוד קשה. זה הבית שלנו, זו הפרנסה שלנו. אנחנו ישראלים גאים, ציונים שאוהבים את המדינה. אם לא יהיו פה לולים לא תהיה פה פרנסה – לא אצלנו ולא שכנינו. אבל אני לא חושבת ולו לרגע לעזוב פה. זה לא בא בחשבון".
פורטונה רהוטה, מדברת בחדות וגם פוצחת מדי פעם בשיר, בקול צלול ויפה:
אַרְצָה עָלִינוּ,
אַרְצָה עָלִינוּ,
אַרְצָה עָלִינוּ.
כְּבָר חָרַשְׁנוּ וְגַם זָרַעְנוּ.
כְּבָר חָרַשְׁנוּ וְגַם זָרַעְנוּ,
אֲבָל עוֹד לֹא קָצַרְנוּ.
אֲבָל עוֹד לֹא קָצַרְנוּ.
"אתה מבין את משמעות המילים של השיר הזה? היינו שרים אותו בעבודה, הוא היה מרומם את הרוח שלנו. גידלנו לא רק מטילות לביצים, אלא גם דלעת וירקות. אנחנו, אנשי דלתון, אוהבים את האדמה הזו, אוהבים לעבוד את האדמה. עכשיו העתיד לא ברור. מה יהיה על המכסה שלנו? אנחנו כל חיינו עבדנו את האדמה ועכשיו מה יהיה איתנו?".
"לא דיברו איתנו על העתיד, אבל אני חושבת שצריך לתת ללולנים הוותיקים להמשיך לעבוד. הלול הוא החיים שלנו. עבודת האדמה היא ערך אצלנו. כשבאים להחליט כל החלטה שלא תהיה, צריך לזכור שיש גם אנשים".
שמואל שורניק הקים את הלול היחיד במושב רמת צבי שהוא לול אורגני, אך השינוי בתקנות אילץ אותו לעבור לגידול משותף, כמתחייב, בשטח מחוץ למושב. "איני מתלונן, יש פרנסה. פחות מקודם, אך יש פרנסה. אני חולק פה על הדרך בה דברים נעשו. איני מתנגד לרפורמות, שיהיה טוב יותר, שיהיה בטוח מבחינה ביולוגית, אך יש דרך לעשות דברים".
בישראל, הלולים האורגניים מייצרים כאחוז ממכלל ייצור הביצים, זאת לעומת כעשרה אחוזים באירופה. עם זאת, מספר החקלאים המבקשים לעסוק בתחום האורגני עולה באיטיות מדי שנה.
"נולדתי ב-1945 בטירה, שהיה יישוב יהודי-ערבי ליד קיבוץ גזית. במלחמת השחרור ההורים עזבו עם אחרים את היישוב ועברו למושב רמת צבי, שעלה על הקרקע שנתיים קודם. אבא קנה את המשק של אחד הראשונים במושב. כך הגעתי למשק מתפתח ומאז אני כאן", סיפר שורניק ליוסי מלול, בשיחה עיתונאית.
"כנער, למדתי בקיבוץ אפיקים מכונאות חקלאית והתגוררתי עם בני הקיבוץ באתר שנקרא "הפרבר הירוק", שבו התערבבו התלמידים החיצוניים עם המקומיים. הייתה לי משפחה מאמצת, מאוד חמה ושורשית, היה לי טוב בקיבוץ וקיבלתי ערכים טובים וראויים. השנים היו טרום מלחמת ששת הימים והיה לי אך טבעי, להתגייס לחיל החימוש ושם נשארתי 22 שנה ופרשתי לאזרחות בגיל 40."
"ההורים שלנו הובילו את המשק שהיה בו הכול – רפת, לול, פטם, מטעים ופרדס. עשינו ניסיונות חקלאיים מגוונים. בשנות ה-70 נהרג לנו אח בצבא ובהמשך גם אבא נפטר ואימא לקחה את המושכות בניהול, על אף שהייתה לנו רפת גדולה ולא היה מי שימשיך בהרמת המשימה. בהמשך, היא מכרה את הרפת והפרות עברו לקיבוץ רמת השופט. הכירו באימא כאם שכולה לבן שנהרג בצבא וכל המשק עשה הסבה ללול – היו מכסות ביצים והגדילו לנו את המכסה הפרטית, אימא חיה את נושא הלול".
"אחרי השחרור עבדתי בתעשיות מזון מגוונות כמו פרי העמק, זן לכול וב-1997 עזבתי הכול וחזרתי מלא למשק ההורים. כיום אני בן יחיד במשק, אחי המשיך עם אשתו, כבנים ממשיכים בכפר יחזקאל ויש לנו גם אחות שמתגוררת בעפולה. היה ברור וטבעי שאני הבן הממשיך במשק".
ביצי חופש וגם ביצים אורגניות
"הייתי בתעשייה וראיתי שהולך להיות שינוי בעולם בנושאי הלול – ביצי החופש. הנושא נכנס לאופנה ורבים דברו עליהן. הבנתי שכדאי ללכת עם המגמה החדשה, כי זה ייחודי וביצים רגילות לא כדאי לגדל מחוץ לגבול הצפון, כי אין עליהן סובסידיות".
"בתחילת שנות ה-2000 השלמתי את התהליך ועברתי גם לאורגני וכך הלול החדש היה חופש ואורגני גם יחד. קיבלתי הנחיות מקצועיות של התקן האירופאי – מטר חצר לכל עוף. כך בניתי את הלול, 5 דונם ל-5,000 מטילות. כיום התקן הוא 2 מ' למטילה. משרד החקלאות ישב על תקן אורגני שעובד עד היום ויש שינויים. יש לולים חדשים – לולי מעוף, לולים חדשים מהשנים האחרונות והראשון שנכנס היה אשוש ממושב היוגב".
(צילום: באדיבות יוסי מלול)
אלא שעם יישום הרפורמה שהוביל משרד החקלאות, גם הלול האורגני היפה שהוא הקים כבר לא היה מספיק. מזה שלושה חודשים אין עופות בלול היפה, המושקע והוא מגדל בגידול משותף. "איני מתנגד לרפורמות, לשיפורים, שהכל יהיה טוב ומתקדם, אך יש דרך לעשות דברים. צריכה להיות עזרה וחייבים לטפל בבירוקרטיה, באישורים הרבים שצריכים להוציא להקמת לול חדש. אני בן 77, לא חושב שאתחיל שוב בבקשת אישורים והלוואות. רפורמה כן, אך יש להתחשב בלולנים".
מה יש בלול שלא פעיל? "יש שני הבדלים בין חופש לאורגני – המזון אורגני וגם צריך שטח חיצוני למטילות. באירופה יש חופש – 6 עופות למטר במבנה סגור ובשנה האחרונה החליטו שלולי מעוף יהיו 9 עופות למ"ר ברצפת בטון".
"אצלי הלול עם רצפת בטון וחלק ממנו משטח מוגבה ברוחב 2.40 סגור עם רשת, שעופות לא נכנסים, אך עולים עליו כמו על רמפה".
"כשכל הלולנים ברמת צבי עברו לגידול פטם ורק אני נשארתי מטילות ואורגניות. המרחק עם השכנים קטן מ-300 מ' בתקנות ולפיכך, אין לי רישיון עסק. כל החוקים של השו"ט חדשים יחסית וכך יש ניגוד אינטרסים מובהק עם הדרישות לאורגני, על מבנים שהוקמו כבר לפני 70 שנה. לאחרים אין בעיה כי זה פטם".
"אני פנסיונר של הצבא ואשתי גמלאית של החינוך והלול עוזר מאוד. היו זמנים יותר טובים בכלכלה והיום על גבול הרווחיות, כי מחיר הביצה יורד. יש לנו 5 בנים ששלושה מהם גרים במושב ועוסקים בעבודות אחרות. התקווה שאחד מהם ייקח את המושכות בעתיד ויהיה הבן הממשיך בנחלה ובמשק העופות".
