מפטמים בעוטף עזה, בין זיכרון לטראומה ובין ציונות לעבודה יומיומית: דימה סומרוב, לולן מקיבוץ נחל עוז, מספר על החיים בקיבוץ שהפך לסמל ההתיישבות בנגב, על הלולים הוותיקים והאתגרים המקצועיים, על השבת השחורה של 7 באוקטובר, ועל האמונה שבלי חקלאות – אין התיישבות ואין גבול
נחל עוז אינו עוד קיבוץ חקלאי. זהו אחד הסמלים הגדולים של ההתיישבות הביטחונית בישראל. קיבוץ שהוקם בשנת 1951 כהיאחזות הנח"ל הראשונה במדינה, מאות מטרים בלבד מרצועת עזה, והפך לאורך השנים לחזית של חקלאות, ציונות והתמודדות בלתי פוסקת עם מציאות ביטחונית מורכבת. מאז הקמתו, נחל עוז חי על קו התפר שבין אדמה לעימות. פידאיון בשנות ה-50, פצמ"רים וקסאמים לאורך השנים, ירי בלתי פוסק במבצע 'צוק איתן', ולבסוף – טבח 7 באוקטובר, שבו נרצחו ונחטפו חברי הקיבוץ, באחד הימים הקשים בתולדות מדינת ישראל.
אבל בתוך כל זה, ממשיכים לפעול גם ענפי החקלאות של הקיבוץ – גידולי השדה, הרפת והלול.
עבור דימה סומרוב, בן 56, נשוי ואב לשלושה, הלול הוא לא רק מקור פרנסה. הוא חלק מתפיסת עולם שלמה. סומרוב, שעלה לישראל מסנט פטרבורג בשנת 2001, הגיע לנחל עוז במסגרת תוכנית 'בית ראשון במולדת'. מאז הוא חי ועובד בקיבוץ, ובשנים האחרונות מנהל מערך פטמים מורכב ומאתגר במיוחד.
בריאיון ל'עיתון משק העופות' הוא מספר על החיים לצד הגבול, על לולים ישנים שמצריכים אינסוף אילתורים, על ההתמודדות אחרי 7 באוקטובר, ועל החשש הגדול מפגיעה בחקלאות המקומית.
'הרגשנו שצריך לחזק את הדרום'
'עליתי לארץ בשנת 2001 מסנט פטרבורג שברוסיה', מספר סומרוב.
'כשהגענו לישראל במסגרת תוכנית 'בית ראשון במולדת', הרגשנו כמשפחה צעירה שיש צורך לתמוך בדרום ולחזק את הקיבוץ'. לדבריו, הבחירה בנחל עוז לא הייתה מקרית. 'יש כאן ערך של עבודת אדמה והתיישבות. הקיבוץ הוא מודל של כפר שמשלב רפת, עופות וגידולי שדה. אני באתי מרוסיה ושם זה מודל החיים הרגיל בכפר. אני לא רואה את עצמי חי בעיר'.
מהרפת אל לולי הפטם
לפני שהגיע לענף הפטם, עבר סומרוב כמעט בכל תחומי החקלאות בקיבוץ. 'עבדתי ברפת בערך שש שנים, אחר כך בגידולי שדה במשך שבע או שמונה שנים. הייתה גם תקופה שעבדתי בתל אביב ובבית מלון, אבל כשחזרתי לקיבוץ התפנה תפקיד בלול. זה היה קרוב לבית, החלטתי לנסות – ומאז אני שם'. מאז 2014 הוא מנהל את הלולים של הקיבוץ, משימה מורכבת במיוחד בשל המבנים הוותיקים והתנאים הייחודיים.
שישה לולים – שישה עולמות שונים
הלולים בנחל עוז נבנו בתקופות שונות, והדבר יוצר מציאות תפעולית מורכבת במיוחד. 'יש לי שישה מבנים וכל אחד שונה לחלוטין מהשני', הוא מספר. 'חלק עברו שיפוץ, אחד נבנה מחדש אחרי שריפה והוא יחסית חדיש. בשנה שאחרי 7 באוקטובר החליפו גגות אסבסט ישנים בפנלים בשני לולים'.
אבל לצד השיפורים, חלק מהמבנים עדיין מיושנים מאוד. 'בלול הכי ישן יש מערכות בקרה עתיקות שהתשתית שלהן בכלל לא מאפשרת שדרוג. רוב העבודה אצלנו עדיין ידנית – הרמה והורדה של קווי האכלה והשקיה, למשל'. שטחי הלולים נעים בין 1.3 דונם ועד שני דונם למבנה, כאשר שני הלולים הגדולים ביותר משתרעים על פני שני דונם כל אחד.
כמעט שישה מחזורים בשנה
למרות המורכבות, מדובר במערך ייצור משמעותי. 'הגידול אינטנסיבי למדי. אנחנו מגיעים לכמעט שישה מחזורים בשנה, ובכל מחזור אני מקבל בערך 130 עד 131 אלף פטמים'. אלא שהעבודה רחוקה מלהיות פשוטה. 'כל לול מתנהג אחרת. צריך יחס שונה לכל מבנה בהתאם לעונה, למצב האוורור, לאיכות האפרוחים שמתקבלים מהספק. עם השנים למדתי למה לשים לב בכל לול'. לדבריו, חלק מרכזי מהעבודה הוא בכלל תחזוקה. 'יש לי לול עם חלקים של חברה שכבר לא קיימת בארץ. אין חלקי חילוף, אז אנחנו מאלתרים. עושים קומבינות כדי לתקן דברים, כולל תנורי חימום'.
'הבעיה העיקרית היא חוסר האוטומציה'
אחד האתגרים המרכזיים, לדבריו, הוא העובדה שהחווה אינה סטנדרטית. 'הבעיה הגדולה היא חוסר האוטומציה. אני לא יכול להעתיק חישובים מלול אחד לשני'. בנוסף, החווה עובדת בשתי קבלות שונות של אפרוחים. 'למשל, נגלה אחת של 75 אלף אפרוחים ונגלה שנייה של 56 אלף. זה מכפיל את העבודה. צריך לחשב בנפרד מתי להזמין תערובת, מתי לחסן ומתי לשווק לכל קבוצה'. לדבריו, מדובר בעבודה שמחייבת ריכוז מוחלט. 'צריך להיות מאוד מרוכז כדי לא לשכוח טיפול בנגלה אחת בזמן שאתה עובד על השנייה'.
החיים לצד הלולים – והמורכבות בתוך הקיבוץ
בנחל עוז, הלולים ממוקמים בתוך תחומי הקיבוץ עצמו, דבר שיוצר לא מעט קשיים. 'החווה נמצאת בתוך הקיבוץ וזה לא אידיאלי – לא לעופות ולא לאנשים. יש תלונות על זבובים וריח, בעיקר בתקופות שיווק וניקיון'. עם זאת, הוא מאמין שבעתיד הדברים ישתנו. 'אני מקווה שבשנים הקרובות יוציאו את הלולים אל מחוץ לקיבוץ'.
השבת ששינתה הכל
ב-7 באוקטובר 2023, הפך נחל עוז לאחד ממוקדי הטבח הקשים ביותר שביצעו מחבלי חמאס והג'יהאד האיסלאמי. מחבלים חדרו לקיבוץ, רצחו 16 מתושבי המקום וחטפו שמונה נוספים לעזה. בתי התושבים נבזזו והושחתו, והקהילה כולה פונתה. סומרוב היה שם.
'היינו בקיבוץ. למזלנו, זו הייתה השבת הראשונה אחרי שיווק, והלולים היו ריקים. תכננתי לישון ואמרתי לעצמי שגם אם תהיה אזעקה – אני לא קם. אבל ב-6:30 בבוקר קרה משהו אחר לגמרי'. הוא ומשפחתו שהו שעות ארוכות בממ"ד. 'היינו בממ"ד מהבוקר ועד הלילה, ואז פינו אותנו. קודם למשמר הנגב, ואחר כך הגענו למשמר העמק, שיש לנו איתו הסכם אירוח למצבים כאלה'.
מאז, הוא אומר, החיים נחלקים לשניים. 'זו הייתה תחושה נוראית ששינתה לי את החיים. אני מסתכל על הכל אחרת עכשיו – יש 'לפני' ויש 'אחרי'.
קיבוץ שהוא סמל ישראלי
הסיפור של נחל עוז הוא במידה רבה סיפורה של ההתיישבות הישראלית בנגב. הקיבוץ הוקם בסמוך מאוד לגבול רצועת עזה, בתקופה שבה הגבול סומן רק באמצעות תלם חרוש באדמה. לאורך השנים הוא הפך לסמל של חקלאות ביטחונית ושל התיישבות חלוצית. ראשי מדינה ורמטכ"לים נהגו לבקר בו, ובין חבריו היו אנשי ציבור, אקדמיה, תקשורת ותרבות בולטים. גם לאחר משברים ביטחוניים וכלכליים, הקיבוץ המשיך לקלוט משפחות חדשות ולשמור על אופיו החקלאי. כיום מוגדר נחל עוז כ'קיבוץ מתחדש', ומתגוררות בו כ-120 משפחות.
'חקלאות היא לא רק רווח – היא התיישבות'
כאשר השיחה מגיעה לסוגיית יבוא הפטמים מברזיל והאפשרות להרחבת היבוא לישראל, סומרוב נשמע מודאג. 'אלה משחקים פוליטיים וכלכליים', הוא אומר. 'צריך להסתכל על התמונה הרחבה. חקלאות היא לא רק רווח – היא התיישבות'. לדבריו, לפגיעה בחקלאות המקומית יהיו השלכות מרחיקות לכת. 'אם לא תהיה חקלאות בעוטף או בקו העימות, אנשים לא יגורו שם. יבוא כזה פוגע בספקים המקומיים, בעסקים ובכלכלה של המדינה'. הוא קורא למדינה לבחון היטב כל החלטה בנושא. 'המדינה צריכה לחשוב היטב לפני שהיא נותנת אישורים כאלה. הנזק יכול להיות הרבה יותר גדול מהרווח לטווח קצר'.
בין גבול ללול
בשעה שבמרכז הארץ הדיונים על חקלאות מתנהלים לעיתים דרך מספרים ומחירים בלבד, עבור אנשי נחל עוז המשמעות עמוקה בהרבה.
החקלאות כאן אינה רק ענף כלכלי. היא חלק ממערך החיים עצמו. מהניסיון לשמור על גבול מיושב, דרך הקשר לאדמה ועד הרצון להמשיך לבנות קהילה גם אחרי הטראומה הקשה ביותר שחווה הקיבוץ מאז הקמתו.
ובתוך המציאות הזו, בין לולים ישנים, פטמים, אזעקות וזיכרונות, דימה סומרוב ממשיך לקום בכל בוקר ולעבוד. 'אני לא רואה את עצמי חי בעיר', הוא אומר בשקט. ובמשפט הפשוט הזה מסתתר אולי כל הסיפור של נחל עוז.
