בין הכבשים לפטמים: הסיפור של קאסם חסן מסאג'ור – החקלאי שבנה מחדש את הלולים המשפחתיים

אחרי שנים של לולים נטושים, מגדל הצאן והדבוראי קאסם חסן מהכפר הדרוזי סאג'ור החליט לקחת סיכון, להשקיע מאות אלפי שקלים ולהיכנס לענף הפטם. היום, עם שני לולים פעילים ו-27 אלף עופות במחזור, הוא מספר על החששות, האמונה בחקלאות המקומית, המאבק מול הייבוא, והאהבה לאדמה בגליל

בין ההרים הירוקים של הגליל, במועצה המקומית הדרוזית סאג'ור, פועל בשקט אחד ממשקי החקלאות הרב-תחומיים שמספרים את סיפורה של החקלאות הישראלית בגבולות – סאג'ור.
קאסם חסן, בן 45, נשוי ואב לילדים, עוסק במשך שנים בגידול צאן, ירקות ודבש. לפני שנתיים בלבד החליט להיכנס גם לענף הפטם, דווקא במקום שבו בני משפחתו ניסו בעבר להצליח – ונכשלו.
היום, לאחר השקעות גדולות, שני לולים פעילים והרבה מאוד עבודה יומיומית, הוא כבר מסתכל קדימה בזהירות אך גם באופטימיות.
אני אוהב ללמוד את הענף הזה', הוא אומר בריאיון ל'עיתון ענף הלול'.
'זה תחום שמחייב אחריות גדולה מאוד, אבל יש בו גם סיפוק עצום'.

לולים נטושים שהפכו להזדמנות חדשה
חסן נולד וגדל בסאג'ור וכל חייו נשאר בגליל. 'סאג'ור זה הבית שלי. כל החיים שלי כאן', הוא אומר.
הכפר הדרוזי, שהוכרז כמועצה מקומית בשנת 1992, מונה כיום יותר מ-4,300 תושבים וכל תושביו משתייכים לעדה הדרוזית. היישוב שוכן בגליל, צפונית-מערבית לראמה, ומזוהה במשך שנים עם חקלאות, מסורת וקשר עמוק לאדמה.
הדרך של חסן לענף הפטם לא הייתה מתוכננת מראש. 'אני במקור מגדל ירקות, מגדל צאן וגם דבש', הוא מספר.
'יש לי אדמה חקלאית עם שני מבנים שבעבר שימשו כלולים, אבל במשך שנים הם היו נטושים'.
לדבריו, בני משפחתו ניסו בעבר להפעיל את הלולים. 'האחים והאחיינים שלי עבדו בהם בשנות ה-90 וה-2000 ולא הצליחו. אחר כך שמתי שם את עדר הכבשים שלי'. בהמשך, לאחר שקיבל היתר בנייה לדיר מסודר, החל לחשוב מחדש על הפוטנציאל של הלולים הישנים. 'הפסקתי לגדל ירקות והתחלתי להרגיש קושי כלכלי. הסתכלתי על הלולים הנטושים ואמרתי לעצמי – אולי הגיע הזמן לנסות להחזיר אותם לחיים'.

'הכניסה לענף הלול לוותה בחששות'
הכניסה לענף לוותה בהרבה מאוד חששות. 'נכנסתי לתחום לפני שנתיים עם פחד גדול. לא רציתי להיכשל כמו האחים שלי בעבר'. אבל חסן החליט לעשות את הדברים בצורה מסודרת. 'התחברתי לאנשים הנכונים. כמו בתחום הצאן, שבו יש לי שם טוב ונחשב לאחד העדרים הטובים בארץ, גם בלול חיפשתי ללמוד מאנשים מקצועיים'.
מי שסייע לו בתחילת הדרך היה איש המקצוע, מדריך שה"מ בשם שאדי בלייק, שליווה אותו בשלבים הראשונים. 'הוא הסביר לי את היסודות – איך מנהלים לול, איך עושים בקרה, מה צריך לבדוק בכל שלב'. בשלב הראשון בחר להתחיל בצורה מדורגת. 'לקחתי לול קטן יחסית והשקעתי בו הרבה כסף. החלפתי מאווררים, התקנתי ציוד חדש, הוספתי וילונות ושיפרתי את התנאים'. לאחר קבלת האישורים מהשירותים הווטרינריים, יצא המחזור הראשון לדרך.

'כשמכרתי את המחזור הראשון הרגשתי סיפוק אדיר'
חסן מודה כי בתחילת הדרך הלחץ היה גדול מאוד. 'במחזור הראשון היה לי פחד אמיתי. מדובר בהרבה כסף ובהתחייבויות גדולות'. לדבריו, בתחילת הדרך היה צריך גם לבנות אמון מול הגורמים בענף. 'הייתי צריך שהמדגרה ומכון התערובת יאמינו בי, וזה לקח זמן'. אבל כשהגיע השיווק הראשון – הגיעה גם תחושת ההצלחה. 'אחרי שמכרתי את המחזור הראשון וראיתי את התוצאות, הרגשתי סיפוק אדיר. הצלחתי להחזיר את ההוצאות ואפילו נשאר רווח קטן'.
מאז, לדבריו, הוא ממשיך ללמוד כל הזמן. 'אני אוהב ללמוד את הענף הזה ומתייעץ תמיד עם האנשים הנכונים'.

הלול השני כבר עובד
לאחר שסיים להקים דיר חדש ומסודר לצאן, התפנה גם המבנה השני לטובת גידול פטמים. 'עכשיו התחלתי מחזור ראשון גם בלול השני'. אלא שבדרך נאלץ להתמודד עם דרישות רגולטוריות לא פשוטות. 'היו קשיים מול השירותים הווטרינריים בגלל הקרבה של הכבשים ללולים. דרשו ממני מרחקים, ניקיון ותנאים מסוימים'. לדבריו, למרות הקשיים, הוא מבין את החשיבות.
'אני מקשיב להם כי זה לטובתי. המטרה היא למנוע מחלות ולשמור על בריאות העופות'. כיום הוא כבר מפעיל שני לולים במקביל. 'בלול הראשון אני מכניס 11 אלף אפרוחים. עכשיו, עם הלול השני, יהיו לי ביחד 27 אלף'.

'בעופות צריך אחריות מתמדת'
כששואלים אותו מה קשה יותר – גידול צאן או פטמים – הוא מחייך. 'הצאן רווחי יותר, אבל מחזור החיים שלו ארוך מאוד. אתה מחכה חודשים עד שאתה רואה כסף'. בלול, לדבריו, המחזור מהיר בהרבה. 'בעופות, תוך 42 עד 50 יום כבר יש מוצר למכירה'. אבל המהירות הזו גם מחייבת דריכות בלתי פוסקת. 'בעופות צריך דאגה מתמדת. שהתערובת תהיה תקינה, שהמים יהיו נקיים, שהכל יעבוד בזמן'. לדבריו, העבודה אמנם אינה קשה פיזית כמו בצאן, אך האחריות עצומה.
'זו לא עבודה קשה מבחינה פיזית, אבל היא דורשת אחריות גדולה מאוד'. מי שמסייע לו ביום-יום הוא עובד תאילנדי שמועסק במשק. 'למזלי יש לי עובד תאילנדי שמוריד ממני הרבה לחץ'.

איום המחלות – והקרבה ללולים אחרים
אחד החששות המרכזיים בגליל הוא כמובן נושא המחלות. בקרבת המשק של חסן נמצאים לולים נוספים, ובהם גם לולי מושב שזור הסמוך. 'במרחק של 500 עד 800 מטר ממני נמצאים הלולים של מושב שזור. אם חלילה יש שם התפרצות של ניוקסל – גם אני נכנס להסגר'. בינתיים, הוא אומר בחיוך, המצב יציב. 'טפו טפו, כבר שנתיים שהכל בסדר'.

'הייבוא יכול להיות קטסטרופה למגדלים'
כמו מגדלים רבים בישראל, גם חסן מוטרד מאוד מהדיונים על הרחבת יבוא הבשר והעופות לישראל. 'הנושא הזה מאוד מטריד אותי', הוא מודה. 'לפעמים אני חושב פעמיים אם להמשיך כשמדברים בכנסת על ייבוא בשר מברזיל'. לדבריו, הציבור בישראל אינו באמת נהנה מהוזלה משמעותית. 'הייבוא לא באמת מוריד את המחיר לצרכן. היבואן מוכר כמעט באותו מחיר כדי למקסם רווחים'. החשש הגדול שלו הוא מפגיעה ישירה במגדלים המקומיים. 'זה יכול להיות קטסטרופה למגדלים'.
בעוד שבתחום הצאן הוא מרגיש בטוח יותר בזכות המוניטין שבנה לאורך השנים, בענף הפטם הוא מודאג. 'בצאן אני פחות מפחד כי יש לי עדר משובח ושם טוב. אבל בעופות, אם המחיר ירד בגלל ייבוא – זה יהיה קשה מאוד'. לדבריו, מקבלי ההחלטות חייבים להבין את ההשלכות. 'הדברים האלה צריכים להיות על השולחן של הכלכלנים ומקבלי ההחלטות'. הוא גם מצביע על מדיניות אירופית מחמירה יותר כלפי יבוא מוצרים מהחי. 'באירופה, למשל, אוסרים לייבא מוצרים מהחי מברזיל'.

החקלאות כדרך חיים
מעבר לנתונים, למחזורי הגידול ולמספר האפרוחים, השיחה עם חסן מגלה בעיקר אדם שמאמין בחקלאות כדרך חיים. המשק שלו משלב צאן, פטמים, דבש ואדמה חקלאית – מודל שהולך ונעשה נדיר יותר בישראל. הוא מדבר על הלולים באותה אהבה שבה הוא מדבר על הכבשים, ועל האחריות כלפי בעלי החיים באותה רצינות שבה הוא מדבר על עתיד החקלאות הישראלית.
ובתוך המציאות הלא פשוטה של עלויות, רגולציה, מחלות וחשש מייבוא, הוא ממשיך בכל בוקר לפתוח את דלתות הלול ולהאמין שאפשר להצליח. 'המטרה שלנו היא לעבוד נכון ולהמשיך קדימה', הוא אומר. 'אם אוהבים את האדמה ואת העבודה – בסוף גם מצליחים'.