בשותפות החקלאית של טירת צבי ומעלה גלבוע מגדלים מדי שנה יותר מ-3,000 טון בשר הודו, בשני אתרים שונים לחלוטין מבחינת אקלים ותנאי גידול. אילון קניג, מנהל השותפות, מספר על לול פתוח בעמק החם, סככות בהר הקר, צוות ישראלי-תאילנדי מנוסה, בני נוער שנכנסו לעבודה בתקופת המלחמה, וענף שממשיך לייצר גם כשקשה לדעת מה יקרה מחר בבוקר
צילומים: באדיבות אילון קניג
בין החום הכבד של עמק המעיינות לבין הרוחות הקרות של הגלבוע פועלת אחת משותפויות גידול ההודים המעניינות בענף הלול הישראלי. 'הוד טוב גלבוע', שותפות של קיבוץ טירת צבי וקיבוץ מעלה גלבוע, מגדלת מדי שנה יותר מ-3,000 טון בשר הודו, בשישה מחזורי גידול, בשני אתרים שמחייבים ידע מקצועי, התאמה אקלימית, ניסיון רב והרבה מאוד עבודת שטח.
השותפות נשענת על שני קיבוצים דתיים בעלי מסורת חקלאית עמוקה, אך גם על שונות גיאוגרפית חריפה: טירת צבי, בלב עמק המעיינות, מתמודדת עם קיץ כבד במיוחד; מעלה גלבוע, על פסגת ההר, נהנית מקיץ נוח יותר אך מתמודדת בחורף עם קור ורוחות. בתוך הפער הזה נבנתה חלוקת עבודה מקצועית: בטירת צבי מגדלים בדרך כלל את הנקבות, שמחזור הגידול שלהן קצר יותר, ובמעלה גלבוע מגדלים את הזכרים, שמגיעים למשקל שיווק לאחר תקופה ארוכה יותר.
טירת צבי, הקיבוץ הדתי הראשון בארץ, עלה לקרקע בשנת 1937 ושוכן בלב עמק המעיינות. גם כיום הקיבוץ מזוהה עם חקלאות מגוונת, הכוללת בין היתר גידולי שדה, מטעים, תמרים, מדגה ושותפויות חקלאיות אזוריות. מעלה גלבוע, שהוקם כהיאחזות נח"ל בשנת 1962, יושב על רכס הגלבוע ומקורות ההכנסה החקלאיים שלו כוללים גידול ושיווק גזר, רפת חלב, גידולי שדה ותרנגולי הודו. בשנים האחרונות הוא מוכר גם בזכות תחום האנרגיה המתחדשת, אך החקלאות עדיין מהווה חלק מרכזי בזהותו.
את השותפות מנהל אילון קניג, בן 40 מטירת צבי. מבחינתו, הלול אינו רק מקום עבודה, אלא חלק מהביוגרפיה האישית שלו. 'אפשר לומר שעבדתי בלול מאז שהייתי ילד', הוא מספר. 'בקיבוץ היה נהוג שכל ילד עובד בענף כלשהו, ואני עבדתי בלול מכיתה ז' ועד סוף י"ב, בחופשים ובזמן הפנוי. גם אחרי הצבא חזרתי לתקופה מסוימת ללול, אבל אז הלכתי ללמוד צילום בירושלים. לפני תשע שנים חזרתי עם אשתי לטירת צבי ומאז אני שוב בענף. בתחילה ניהלתי את השלוחה של טירת צבי בתוך השותפות, ומהשנה האחרונה אני מנהל את השותפות כולה'.
גידול ההודים דורש ידע מקצועי והבנה בכלל הגורמים
הסיפור האישי של קניג משקף במידה רבה את מה שמתרחש בענף כולו: דור חדש של מנהלים ולולנים, שחוזרים אל הענפים הוותיקים מתוך הבנה שהחקלאות של היום אינה דומה לזו שהייתה בעבר. היא דורשת ידע מקצועי, יכולת ניהול, שליטה במערכות, הבנה אקלימית, הקפדה על בריאות בעלי חיים, עבודה עם צוות רב תרבותי והתמודדות מתמדת עם שינויים כלכליים ורגולטוריים.
'הלול שלנו הוא לול הודים שממוקם במעלה גלבוע ובטירת צבי', מסביר קניג. 'אנחנו מנהלים שותפות של גידול הודים בין שני הקיבוצים, שנקראת הוד טוב גלבוע. בדרך כלל החלוקה היא שבטירת צבי מגדלים את הנקבות ובמעלה גלבוע את הזכרים. יש לנו בית אימון שבו אנחנו מקבלים את האפרוחים ביום בקיעתם ומגדלים אותם עד גיל שישה שבועות, ולאחר מכן מעבירים אותם לסככות להמשך הגידול'.
גידול הודים שונה מגידול פטם רגיל בכמה מובנים משמעותיים. זהו גידול ארוך יותר, רגיש יותר לשינויים סביבתיים, ודורש התאמה מדויקת של תנאי ממשק לאורך זמן. הנקבות משווקות בגיל צעיר יותר, סביב 14 שבועות, בעוד הזכרים גדלים עד גיל של כ-20 שבועות. המשמעות היא חשיפה ממושכת יותר לאירועי מזג אוויר, מחלות, תנודות תפעוליות ואתגרי אוורור וצינון.
'אנחנו מייצרים מעל 3,000 טון בשר הודו בשנה', אומר קניג. 'הגידול מתבצע בדרך כלל בשישה מחזורים, או להקות, בשנה'. ההיקף הזה הופך את השותפות לגורם ייצור משמעותי, אך לא פחות מכך, למערכת שצריכה לפעול ברציפות. כל תקלה באוורור, בחימום, במים או בכוח האדם יכולה להשפיע במהירות על תוצאות הגידול.
בישראל, בשר הודו נתפס כמוצר בריא ודל שומן יחסית, אך בניגוד לעוף, עיקר הצריכה שלו אינה נעשית בהכרח כבשר טרי לבישול ביתי. חלק גדול מהבשר מגיע לשוק המוסדי, לתעשיית הפסטרמות ולשווארמות. גם אצל 'הוד טוב גלבוע' השיווק מתבצע בעיקר ל'עוף טוב', ומשם ממשיך הבשר למסלולי עיבוד ושיווק שונים. מוצרי פסטרמה רבים בישראל מבוססים על חזה הודו, והדבר משקף את מקומו של ההודו כחומר גלם חשוב בתעשיית מוצרי הבשר המעובדים.
'שתי מדיניות אקלימיות שונות'
אחד המפתחות להבנת השותפות הוא הגיאוגרפיה. המרחק בין טירת צבי למעלה גלבוע אינו גדול, אך מבחינת הלולן מדובר כמעט בשתי מדינות אקלימיות שונות. העמק חם מאוד בקיץ, ולעיתים בלתי סלחני. ההר מתון יותר בחודשי הקיץ, אך קשה יותר בחורף. לכן, חלוקת הגידול בין נקבות לזכרים אינה מקרית, אלא החלטה מקצועית שנולדה מניסיון מצטבר.
'האתגר המרכזי הוא האקלים, והוא שונה מאוד בין שני האתרים שלנו', מספר קניג. 'בטירת צבי הקיץ בעמק קשה מאוד וקשה לגדל בו עופות, לכן אנחנו מגדלים שם רק נקבות, שהגידול שלהן קצר יותר, עד 14 שבועות. הזכרים גדלים עד גיל 20 שבועות, ואותם אנחנו מגדלים במעלה גלבוע, שם האקלים נוח יותר בקיץ. מנגד, במעלה גלבוע האתגר הוא החורף: קר מאוד ויש רוחות חזקות'.
האתגר האקלימי מתחדד עוד יותר משום שמדובר בסככות פתוחות וישנות יחסית, ולא בלולים מבוקרים וסגורים. בלולים כאלה, היכולת לשלוט בסביבה מוגבלת יותר ודורשת מיומנות גבוהה. המערכות יכולות לסייע, אך העין של הלולן, ההיכרות עם המבנה והתגובה המהירה למצבים משתנים הופכות לגורם מכריע.
'בנוסף, הסככות שלנו הן סככות פתוחות וישנות יחסית, לא לולים מבוקרים', הוא אומר. 'זה דורש מאמץ רב באוורור וצינון'.
כדי להתמודד עם האתגר, השותפות משקיעה בשדרוג מערכות פנימיות גם כאשר המבנים עצמם ותיקים. בשנים האחרונות שודרגו מערכות האוורור, הותקנו מאווררי תקרה חדשים, ונעשה שימוש במערכות ערפול ואוורור כדי להקל על העופות בימים החמים.
'אנחנו משתמשים במערכות ערפול ואוורור', אומר קניג. 'ממש לאחרונה שדרגנו את מערכת האוורור גם בטירת צבי וגם במעלה גלבוע והתקנו מאווררי תקרה חדשים במקום הישנים שהיו לנו. למרות שהמבנים עצמם ישנים, המערכות הפנימיות – מים, חימום ואוורור – הן מערכות טובות שאנחנו משפרים כל הזמן כדי להגיע לתוצאות טובות יותר'.
"לאחרונה שדרגנו את הלולים באמצעות הוספת מאווררים, ואנו מצפים לתוצאות טובות יותר שיתבטאו בעלייה בתפוקה ובמשקלי העופות."
"השירות של יובל מ'פאי פתרונות' הוא שירות מצוין. השנה הותקנו אצלנו בחמש חוות שונות מאווררי תקרה מסוג 'הליקופטר' (בחמישה לולים), והפרויקט נראה מבטיח מאוד".
בחברת 'פאי פיתרונות' מסבירים: 'המאווררים שלנו הם תוצרת הארץ, פותחו במיוחד לצורכי ענף הלול בישראל ומספקים מענה יעיל, חסכוני ומיידי למגדלים. בלולים, המאווררים מסייעים בייבוש הרפד, בהורדת הטמפרטורה ובפיזור אוויר רחב ואחיד בכל שטח הלול. התוצאה היא חיסכון משמעותי בצריכת החשמל, הפחתת תמותת העופות, שיפור ניכר בתנאי הגידול ועלייה במשקל העופות. בזכות יעילות המוצר, מחירו האטרקטיבי והתרומה הישירה לביצועי הלול, מדובר בהשקעה שמחזירה את עצמה במהירות'.
בדברים האלה מסתתר אחד הלקחים החשובים של הענף כולו: לא בכל מקום אפשר לבנות מיד לול חדש ומבוקר, אבל גם במבנים ותיקים אפשר לשפר ביצועים באמצעות השקעה מדויקת במערכות, הקפדה על תחזוקה, בקרת מים, אוורור נכון וידע מצטבר. בלול פתוח, כל החלטה יומיומית חשובה יותר. מתי להפעיל ערפול, איך לכוון את האוורור, כיצד לקרוא את התנהגות הלהקה, ואיך להגיב לשינוי פתאומי ברוח או בטמפרטורה.
'לניסיון הלולן משקל רב'
קניג מדגיש כי לצד הטכנולוגיה, הניסיון האנושי הוא עדיין עמוד השדרה של הענף. 'בהחלט יש לניסיון של הלולן משקל רב', הוא אומר. 'למדנו הרבה מהניסיון של קודמינו, כמו תמיר אשל שעבד כאן כמעט 20 שנה והביא את המערכת למצב יציב שיודע לגדל הודים בתנאים קיצוניים'.
הצוות של 'הוד טוב גלבוע' כולל כיום ארבעה ישראלים וארבעה עובדים מתאילנד. לדברי קניג, מדובר בעובדים מנוסים מאוד, שעובדים איתנו שנים ומכירים את העבודה, ואת השגרה המורכבת של גידול הודים. ', ובזכות השילוב הזה אנחנו מגיעים לתוצאות יפות'.
כמו בענפים חקלאיים רבים בישראל, גם כאן המלחמה הציבה אתגר שלא נולד בתוך הלול, אך הגיע אליו במהירות. טירת צבי ומעלה גלבוע נמצאים על גבול ירדן ולא הושפעו ישירות מהלחימה מבחינה ביטחונית, אך פגיעת המלחמה בכוח האדם הורגשה היטב. עובדים זרים עזבו בתחילת המלחמה, חלק מהצוות הישראלי גויס למילואים, והעבודה נמשכה בהרכב חסר.
'מבחינה ביטחונית אנחנו על גבול ירדן, כך שלא הושפענו ישירות מהלחימה', אומר קניג. 'אבל הושפענו מאוד מעזיבת העובדים הזרים בתחילת המלחמה. במשך כמה חודשים עבדנו בהרכב חסר, כשחלק מהצוות במילואים וללא התאילנדים'.
מי שנכנסו לתמונה באותם חודשים היו בני הנוער מהקיבוצים. עבור ענף שנשען על רצף ייצור ועל עבודה יומיומית, זו לא הייתה עזרה סמלית בלבד, אלא כוח עבודה ממשי שאפשר להמשיך להפעיל את הלולים.
'מי שנרתם לעזור היו בני הנוער מהקיבוצים', מספר קניג. 'תיכוניסטים שבאו לעבוד איתנו יום יום ואפשרו לנו להמשיך את רצף הגידול ללא הפסקה'.
זהו אולי אחד הרגעים שבהם הכתבה על לול הודים הופכת לסיפור רחב יותר על קהילה חקלאית. כאשר עובדים עוזבים, כאשר חלק מהצוות במילואים, כאשר השגרה נשברת, מי שמחזיקים את הענף אינם רק המנהלים והעובדים הקבועים, אלא גם הקיבוץ, הנוער, המשפחות והתחושה שהייצור החקלאי הוא משימה משותפת.
שלוחת ההודים – חלק חשוב ממערך ייצור חלבון מן החי
ענף ההודים בישראל אינו נמצא תמיד במרכז השיח הציבורי כמו ענף הפטם או ההטלה, אך הוא חלק חשוב ממערך ייצור החלבון מן החי. בניגוד לעוף הטרי, שמזוהה מאוד עם הצריכה הביתית, ההודו מתקיים במידה רבה מאחורי הקלעים של תעשיית המזון: פסטרמות, שווארמות, מוצרים מעובדים ושוק מוסדי. דווקא משום כך, הוא חשוף לתנודות בביקוש התעשייתי, לעלויות הזנה, לרגולציה, לדרישות רווחת בעלי חיים ולשינויים בהרגלי הצריכה.
בישראל, שבה ייצור מזון מקומי הפך בשנים האחרונות לסוגיה אסטרטגית, לגידולי הודו יש מקום חשוב בדיון על ביטחון מזון. הם מייצרים חלבון איכותי, נשענים על ידע מקצועי מקומי, מפעילים מערכי עבודה חקלאיים בפריפריה ומחברים בין משקים קיבוציים, משחטות, תעשייה ושוק מוסדי. במקביל, הם דורשים השקעות גבוהות ויכולת התמודדות עם אי ודאות.
קניג אינו מנסה לייפות את התמונה. 'קשה לדעת איך ייראה עתיד הענף', הוא אומר. 'זה ענף רגיש מאוד שמושפע מרפורמות. בסופו של דבר אנשים צורכים בשר ועופות בשוק המקומי, ואני מקווה שהענף יישאר יציב, אבל במציאות שלנו קשה לדעת מה יהיה מחר בבוקר'.
המשפט הזה מתמצת היטב את רוח התקופה בחקלאות הישראלית. מצד אחד, יש ידע, ניסיון, תשתית ויכולת ייצור. מצד שני, הענף תלוי במדיניות ממשלתית, ברפורמות, ביבוא, בעלויות תשומות, בזמינות עובדים, בשינויי אקלים ובמציאות ביטחונית. לולן יכול לשלוט במים, באוורור, בצינון ובניהול הלהקה. הוא אינו יכול לשלוט בהחלטות רגולטוריות או בשינויים גיאופוליטיים.
ובכל זאת, ב'הוד טוב גלבוע' ממשיכים לגדל. האפרוחים מגיעים לבית האימון ביום בקיעתם. אחרי שישה שבועות הם עוברים לסככות. הנקבות ממשיכות בטירת צבי, הזכרים עולים למעלה גלבוע. הצוות פותח, בודק, מאוורר, מצנן, מחמם, מתקן, שוקל, מסיע, משווק. שנה אחר שנה, מחזור אחר מחזור, יותר מ-3,000 טון בשר הודו יוצאים מהשותפות אל שרשרת המזון הישראלית.
הסיפור של אילון קניג ושל 'הוד טוב גלבוע' הוא סיפור על ענף פחות מדובר, אך חיוני. הוא סיפור על שני קיבוצים שחיברו יתרונות וחסרונות גיאוגרפיים למודל ייצור אחד. הוא סיפור על לול פתוח בעידן של מערכות מתקדמות, על ניסיון ותיק לצד מנהל צעיר יחסית, על עובדים מתאילנד ובני נוער מהקיבוץ, ועל חקלאות שממשיכה לעבוד גם כשהמציאות סביבה משתנה ללא הרף.
בסופו של דבר, בין החום של טירת צבי לרוח של מעלה גלבוע, גידול ההודים הוא הרבה יותר ממשק מקצועי. הוא מבחן יומיומי של הסתגלות, אחריות והתמדה. ובמבחן הזה, כמו שאומר קניג, אין תחליף לניסיון, לצוות טוב וליכולת לקום בכל בוקר ולהמשיך לגדל.
