אמיר, בן ממשיך במושב גילת שבנגב, מספר על ההתמודדות שלו כמגדל פטם: "יש מצבים בהם התמורה שאני מקבל לא משקפת את מחיר הייצור. המשחטה קובעת את המחיר – ואם יש יותר מדי פטמים, התמורה יורדת. האפשרות שלי לשחק בעלויות הייצור שלי מוגבלת". למרות הקושי, הוא לא עוזב את הענף – ומקווה לטוב
דני בלר
צילומים: דני בלר
אמיר דמרי, לולן פטם ממושב גילת, הוא בן ממשיך. הוריו פרג'י ושמחה דמרי, עלו מטוניס בשנת 1948, הישר למושב בנגב. הוא נולד בישראל, בן 53, עוסק בחקלאות מיד אחרי שהשתחרר משירות סדיר, ובתום מאבק משפטי לקבל מכסת גידול, במהלכה נערכה בוררות בין הוריו לבין המושב, כך הוא מספר לנו.
הלול שלו בגודל 2000 מ"ר, יש בו כ-30,000 עופות במדגר. "בפועל עבדנו מול משחטות פרטיות, הם קונים אפרוחים ומוכרים למי שרוצים, כולל סוחרים פרטיים בכפרים ערביים".
אמיר מספר כי אחת הבעיות המרכזיות של ענף הפטם, הינה ייצור יתר. "הרווחיות יורדת כאשר ישנה כמות גדולה של פטמים. כולם מגדלים יותר בתקווה למכור את זה איך שהוא. בסופו של דבר, האינטגרציות הגדולות הן אלה הקובעות את המחירים בשוק, הכל עניין של היצע וביקוש. מאחר ואין הסדר, אלה כוחות השוק שקובעים את המחיר. אומרים לך: אם לא משתלם לך, אל תגדל. המשחטה היא שמקבלת ממך את העופות, וגם לה יש קיבולת עבודה מסוימת. גידלת יותר מדי, אחרים גידלו יותר מדי, בסופו של דבר יש נתונים בשוק. אני טוען שצריכה להיות הסדרה בענף הפטם, מהטעם שמגדל צריך לכסות את העלויות היצור לפחות".
"ישנו עניין נוסף: אני עובד מסודר. אני לא יכול פטמים לשחיטה פיראטית. הגידול שלי, השיווק שלי, מבוקרים לאורך כל השלבים. ישנו משגיח המגיע לשיווק. ישנה בקרה. אין עבודה לא מבוקרת. בסופו של דבר, המשחטה קונה ממני את העופות – וכאן ייקבע אם אני או כל מגדל – נרוויח מעט או נפסיד. נניח, אני משכיר, תוך מתן חשבונית, את הלול לגידול, אני מקבל שכירות והמגדל ששכר לקוח על עצמו את העלויות והרווחים, אך לולנים כמוני הם לא גדולים מספיק ובעלי כוח מיקוח".
"לדעתי, צריכה להיות אסדרה וצריך להיות פיקוח אדוק יותר. אני חושב שאם רוצים לשמור את המשקים המשפחתיים המגדלים פטמים, אין ברירה. יוצא, שאם השוק רווי, מגדל במשק משפחתי צריך להביא כסף מהבית. המגדל תלוי ברוכשים. עלות הגידול שלי היא 6.80 לקילו ואני מקבל תמורה של 6.50 שקלים".
אמיר – היו מי שטענו בעבר, שהמדינה מתערבת יתר על המידה בעבודת המגדלים ובמשק בכלל וביקשו שוק חופשי. אתה בא ואומר ההיפך – התערבות ממשלתית בכל עניין…
"חייב להיות גוף, אשר מסדיר את נושא השכרת המשקים. תבין: אני לולן, אני לא יכול לעבוד במשהו אחר ואין לי אפשרות חוקית לעשות בשטח הלול משהו אחר. בגילי כבר לא אוכל ללמוד מקצוע חדש. בניתי את הלול שלי בעבודה קשה, צעד אחר צעד. אחרי שהשתחררתי משירות סדיר, חשבתי לבנות רפת, אך הדבר לא הסתייע. למגדל פטמים במשק משפחתי אין יכולת תמרון. הוא לא יכול לעשות, חוקית, שימוש בקרקע לצורך אחר. היכולת שלו להתפרנס, אם הוא עובד לפי הספר, מוגבלת".
מושב גילת, מושב העולים השני שהוקם בנגב
למושבי העולים בגנב יש שמות חיבה. כך למשל, ביטחה הוא "המושב של התימנים" ומושב גילת הוא "המושב של הטוניסאים" ולא משנה שחלפו דורות ועדות ישראל התערבבו אלה באלה. לכל אחד מהמושבים יש גאוות יחידה וגם רצון לשמר את המסורות: חגים, אוכל, מנהגים ופיוטים.
מושב גילת התפתח מאוד והיום הוא שונה בתכלית מהימים בהם עלו אליו הוריו של אמיר. זהו אחד המושבים הוותיקים בנגב. גילת הינו מושב העולים השני אשר הוקם בנגב. הוא עלה לקרקע ב-1949, נוסד על ידי עולים מתוניסיה.
עם השנים התווספו אליו עולים ממרוקו, לוב ותימן. בתחילה היו במושב רק שלושה צריפים, שנבנו על גבי בלוקים מוגבהים. הצריפים שימשו את כל צורכי המושב ומילאו תפקיד של צרכנייה, בית ספר, גן ילדים, בית כנסת ומועדון. מסביב לצריפים גודרה חלקת קרקע של כעשרה דונמים, ובתוך השטח המגודר הוקמו 60 עד 80 אוהלים צבאיים כהים וכבדים.
בתווך, הועמד מיכל מים לשתייה על מרובע לבנים. במחצית חייו הראשונה של המושב צביונו היה חקלאי באופן מובהק. בהתחלה קיבל כל מושבניק שלושה דונמים של אדמה מרושתת ודי מהר הוברר לכל שמשלושה דונמים מושקים, לא ניתן היה להתפרנס, מה גם שאותם שלושת הדונמים הראשונים, היו קרקע בתולה שנחרשה בפעם הראשונה 'אחרי אלפיים שנה'.
כשליש מתושבי גילת עוסקים בחקלאות: לולים לפטמים ותרנגולי הודו, רפתות, גידול פלפל לייצוא ותבלינים לשוק המקומי. שאר התושבים מועסקים בעבודות חוץ.
בין חברי המושב הבולטים אהרן אוזן אשר כיהן במספר תפקידים בממשלות ישראל, ביניהם סגן שר החקלאות, שר החקלאות, שר התקשורת, שר העבודה והרווחה, השר לקליטת העלייה, וחבר הכנסת מטעם מפא"י ומפלגת העבודה. בנוסף, יזם את הקמתם של מספר מושבים נוספים בנגב לאורך תקופת שירותו הציבורי והיה ממייסדי תנועת מסורת ישראל בשנת 1981 וארגון הקניות של מושבי הנגב, אותו ניהל עד 1968. היה חבר המושב עד למועד פטירתו ב-23 בינואר 2007.
