איזבל שילר, ביז כפי שמכירים אותה חבריה, החליטה לפני 9 שנים לתרום אחת מכליותיה לעירית ח'גבי, שעבדה במועצת הלול וסיפרה לה שהיא סובלת ממחלת כליה תורשתית. לדבריה, לתת את מתנת הבריאות לאדם הזקוק להשתלת כליה, היה המעשה הנכון לעשות
דני בלר
צילומים: צילם דוד (דדה) עינב
עמיתיה לעבודה קוראים לה "ביז", אבל שמה הוא איזבל שילר. היא עלתה לישראל מאנגליה בשנת 1986, בעקבות האהבה, גם למקום ולמי שהפך לבן זוגה לחיים. היא למדה וטרינריה באנגליה ובישראל נקלטה היטב בתחום המקצועי, עם קריירה ארוכה ומלאת סיפוק. עם זאת, יש אירוע מרגש בחייה אותו היא מבקשת לחלוק עם אחרים – בעיקר את המסר שלו: היא תרמה אחת מכליותיה לעמיתה לעבודה, אחרי ששמעה את סיפורה וכי השתלה עשויה לשפר את איכות חייה באופן ניכר ואפילו להציל את חייה.
היא מספרת לנו את סיפור חייה: בת למשפחה אנגלית, שהחליטה ללמוד וטרינריה מתוך אהבה גדולה למקצוע, שלפני האוניברסיטה הגיעה להתנדב בקיבוץ מענית, הכירה בן קיבוץ – וזה שינה את חייה. "בשנים ההם לא היו שיחות טלפון זולות כמו היום, בטח לא וואצאפ כי מי בכלל חלם אז על אינטרנט. היינו מתכתבים, שולחים קלטות מוקלטות בדואר. בשביל להתקשר היה צריך להזמין תור בטלפון הציבורי". אחר שש שנות היכרות, הם נישאו. הם חיו שנתיים באנגליה ומהר מאוד גילו, שהם לא יכולים בלי חיי הקיבוץ.
היא אם ל-4 ילדים ביולוגיים ועוד 2 מאומצים, עולות ללא הורים, וסבתא לשני נכדים.
כיום, היא מתוודה, היא ב- "חצי פנסיה", אך ממשיכה לתרום את ניסיונה ואת הידע הרב שלה בחברת ב.ר.מ. גרופ – ביצי רביה מענית.
במהלך הקריירה שלה היא עבדה באפרת ביצי רבייה וגם כעצמאית, ושנים רבות במעבדת חדרה של המועצה לענף הלול. שם הכירה מזכירה, אשר סיפרה לה, תוך כדי שיחה, כי סובלת מבעיה תורשתית בכליה וכי הדבר פגע גם באחיה ובהוריה. שנים מאוחר יותר, מצבה התדרדר והיא נזקקה להשתלה. משפחתה נפסלה מלתרום לה כליה, אחרי שבדיקות העלו כי הם לא מתאימים, מסיבה רפואית.
"לא חשבתי הרבה. אמרתי לה שאם אמצא מתאימה, אשמח לתרום לה כליה. תרומת כליה מצריכה לעבור שורה ארוכה של בדיקות. הכי חשוב, הוא שהתורם יהיה אדם בריא. במקרה שלי, אני אדם מאוד בריא ואם אני יכולה לתרום בריאות למישהו – אז למה שלא אעשה זאת?".
"מבחינת הניתוח, היה לי ניסיון, אחרי שעברתי ניתוח קיסרי בלידת התאומים. אדם בריא יכול לתרום אחת מכליותיו ועדיין יהיו לו רזרבות. הנתרמת, עירית חג'בי, מרגישה מצוין. תרומת הכליה אפשרה לה לחזור לחיים רגילים. אני עוברת פעם בשנה בדיקות וזהו, שוכחת שזה קרה".
"לא חשבתי הרבה. אמרתי לה שאם אמצא מתאימה, אשמח לתרום לה כליה. תרומת כליה מצריכה לעבור שורה ארוכה של בדיקות. הכי חשוב, הוא שהתורם יהיה אדם בריא. במקרה שלי, אני אדם מאוד בריא ואם אני יכולה לתרום בריאות למישהו – אז למה שלא אעשה זאת?"
כיום ביז בת 64. היא הייתה בת 55 בעת התרומה. היא חלק מישראלים רבים המחליטים לתרום תרומה אלטרואיסטית, בין אם של כליה או של אונת כבד.
ישראל היא בין המדינות בעולם המובילות בתרומה מהחי. על פי החוק שהיה נהוג בישראל עד 2000 מותר היה לקבל תרומת כליה מאדם חי רק אם היה קרוב משפחה. משנת 2000 מותר לקבל תרומת כליה גם מאדם שאינו קרוב משפחה ובתנאי שהתרומה היא אלטרואיסטית.
חוק השתלת אברים, שנכנס לתוקף במאי 2008, קובע כי אדם חי שתרם מאיבריו יקבל לאחר מתן התרומה מעמד של חולה במחלה כרונית ויהיה זכאי להטבות כספיות, פטור מתשלומים מסוימים, פיצויים מהמוסד לביטוח לאומי ותעודת הוקרה מהמדינה. החוק אוסר סחר באיברים, קבלת תמורה בעבור איברים וכן איסור על תיווך לצורך השגת התרומה. במסגרת החוק נכלל סעיף המעניק לחותמים על כרטיס אדי ולבני משפחתם הקרובים קדימות ברשימת הממתינים להשתלה, אם יזדקקו לכך בעתיד.
"אני מספרת את הסיפור שלי, על מנת שאחרים, שהם בריאים כמובן, יסייעו למי שזקוקים לתרומת כליה. זה מעשה אנושי, לתת את מתנת הבריאות למי שזקוקים לכך. התהליך הוא קפדני, עד לרגע האחרון נותנים לך את האפשרות להתחרט, אבל מי שמגיעים אליו ועוברים את הבדיקות והאבחונים, הם אנשים שבאמת חפצים לסייע".
"עברתי את הניתוח בבית חולים בילינסון, בו יש צוות מאוד מיומן במחלקת ההשתלות", מספרת ביז. "כאשר החלטתי לבצע את הניתוח, קיבלתי גיבוי מלא ממקום העבודה שלי, אם זה חופשת מחלה ומציאת איש מקצוע שימלא את מקומי בעודי מחלימה".
(צילום: מיכאל יעקובסון)
על קיבוץ מענית
מענית הוא קיבוץ על גבול השרון והשומרון, מדרום-מזרח לפרדס חנה-כרכור, בתחום המועצה האזורית מנשה. הקיבוץ נוסד בשנת 1935 במושבה כרכור, על ידי קיבוץ "אל-על" מפולין וליטא וקיבוץ ג' מצ'כוסלובקיה כולל צעירים יהודיים מהשומר הצעיר בסלובקיה שאורגנו על ידי חביבה רייק שהצטרפה לקיבוץ בעצמה ב-1939 בכח המאסף של הקבוצה לעליה למענית. בשנת 1942, לקראת העלייה לקרקע, התאחד הקיבוץ עם חברי קיבוץ "אודים" שהגיעו מנחלת-יהודה, וביחד עלו כקיבוץ מענית להתיישבות במקום הנוכחי, ב-6 בספטמבר 1942, כשהילדים הראשונים כבר בני שלוש.
בתחום היישוב, בחלקו הדרום-מזרחי, נמצא תל נרבתה, שהתגלו בו שרידים רבים של יישוב קדום, בהם גתות, קולומבריום, בורות מים ומערת קבורה. מקובל לזהות את התל עם העיר נרבתא, הנזכרת בתיאור המרד הגדול בכתבי יוסף בן מתתיהו, אם כי יש המזהים את נרבתא בח'ירבת אל-חמאם שבשומרון, כ-10 קילומטרים מדרום-מזרח למענית.
על התל העתיק נמצא גם הפילבוקס שהוקם בתחילת מלחמת העצמאות שממנו הדפו חברי הקיבוץ מספר התקפות קשות על הקיבוץ במלחמת העצמאות. הפילבוקס והעתיקות נמצאים ב"פארק מגיני מענית" שנמצא בפאתי הקיבוץ, ליד בית הקברות.
המשק החקלאי הצטמצם עקב הגבלת מכסות המים ומחירם. במענית רפת חולבות ועגלי פיטום, לול ביצי רבייה, מטעי אבוקדו וגידולי שדה.
